אם גמר ליגת האלופות היה כל כך גרוע – למה צפינו בו?
האם יש אוהד כדורגל שלא מזדהה עם הציטוט הבא?
״אני אוהב את הרגע הזה בכניסה לאצטדיון, כשאני עולה במדרגות הבטון של היציעים המקורים בין המוני הצופים בדרכי למושב שלי, יוצא לאוויר הפתוח של שורות המושבים ומבחין מתחתיי בירוק המוחלט של הדשא באור הזרקורים רבי-העוצמה של האיצטדיון. כבר אין לי עיניים של ילד, אבל אני עדיין מתבונן בקסם הצבעים של הכדורגל בתמימות הטהורה של הילדות…״ (כדורגל, פיליפ-טוסן, עמ 17)
הסופר הצרפתי ז’אן פיליפ טוסן מתאר את הרגע-שלפני-המשחק: האוהד מתוח, ליבו פועם – כמו בכניסה לתערוכה או צפייה ברשימת הקרדיטים בתחילת הסרט – כאילו הוא זה שעולה על כר הדשא, או לכל הפחות צופה במשחק באיצטדיון. אוהדי הכדורגל מכירים את הציפייה הזו – ראשונית, תמימה, חוזרת על עצמה בכל עונה ועונה.
ושיאה? גמר ליגת האלופות: מפגש הפסגה בין שתי הקבוצות הטובות באירופה, כשאחת מהן תצא ממנה כאלופת העולם הלא-רשמית. השנה אלה היו פריז סן-ז’רמן ואינטר מילאנו, ששיחקו באליאנץ ארנה במינכן, מול 60,000 צופים באיצטדיון, ויותר ממאה מיליון אוהדים שצפו בטלוויזיה או בניידים ברחבי העולם.
ועכשיו, שבוע אחרי המשחק, נדמה שכולם מסכימים על דבר אחד: המשחק היה ממש מאכזב.
התוצאה הייתה 5-0 לטובת פריז סן-ז’רמן, שפשוט פירקה את אינטר. אבל זו לא היתה הבעיה. פריז כבשה פעמיים תוך 20 דקות, והיה נדמה שזה לא ממש הפריע לאינטר, שפיגרה עד סוף המשחק. כך ישבנו, מיליוני צופים, וצפינו במשחק החשוב של הכדורגל העולמי – במלוא שיעמומו. משוחק כדי לנצח.
השעמום של הכדורגל המודרני
הציפייה שטוסן תיאר עמוקה יותר מציפייה למשחק עצמו, היא מבטאת המתנה לפוטנציאל האסתטי של המשחק. בעת צפייה במשחק כדורגל עולמי, רוב הצופים לא מחכים לניצחון, אלא לדריבל מתוחכם, מהלך קבוצתי מבריק או מספרת מושלמת. כשרגע כזה מתרחש על המגרש – התוצאה, היריבות וצבעי החולצה של השחקנים לא רלוונטים. זוכרים את המהפך ההיסטורי של יונייטד בגמר האלופות ב-1999? את הבעיטה החופשית הכושלת של מסי בגמר מונדיאל 2014? או כל דריבל של ניימאר? האם, בדיעבד, באמת אכפת מול מי הם שיחקו? מה שאנחנו מחפשים, בעצם, זה לא רק תוצאה – אלא חוויה שיש בה יופי.
ואי אפשר להתחמק מזה: בשנים האחרונות הכדורגל העולמי משתנה – הוא פשוט הולך ונהיה למשעמם. כל קבוצה כל כך להוטה לנצח עד שהיא משחקת בזהירות מוגזמת: טיקי-טאקה אינסופי, לחץ גבוה, הגנת בונקר וכדומה. בסופו של דבר, המשחק מפסיק לרגש.
אבל גם מחוץ למגרש משהו משתנה. הצופים, שבעבר היו חלק מהמשחק, הולכים ומאפירים.
איך האוהדים השתנו?
תיירות הכדורגל היא הדוגמה הבולטת לשינויים של השנים האחרונות: אנשים טסים במיוחד כדי לצפות – או לצרוך, אם נדייק – משחקי כדורגל מעבר לים. האצטדיונים אמנם מלאים, אבל הקהל יושב פסיבי, בלי נאמנות או מחויבות אמיתית לאף אחת מהקבוצות.
חוקרי כדורגל מנסים להבין את התופעה. מצד אחד, תיירות האוהדים יכולה להיות צורה חדשה של אהדת כדורגל.
מצד שני, הפופולריות שלה מעידה על סדר עדיפויות שונה: ״…אוהדים אלו או אוהדים שקונים מזכרות וסחורות נלוות של מועדון מסוימים (לדוגמה, חולצת השחקן הנערץ עליהם) … אינם בעלי זיקה אותנטית למועדון מסוים״. (כדורגל שייך לאוהדים, רפופורט, 2016)
המועדונים המשתתפים בליגת האלופות מקבלים את תיירות הכדורגל בזרועות פתוחות. האוהדים החדשים קונים יותר כרטיסים וחולצות, מבטיחים הכנסות גבוהות – גם במחיר של אווירה ישנונית באיצטדיון. באיירן מינכן, לדוגמה, הרוויחה בעונת 2024/2025 מעל ל-100 מיליון אירו מהמפעל – נתון שכולל גם את מכירת הכרטיסים למשחקים הביתיים באלאינץ ארנה, שמושכים לא מעט תיירים. שחקנים מעידים שהאווירה הזו משפיעה על רמת המשחק שלהם בשטח, והתוצאה היא משחק דהוי, שפוגע גם בחווית הצפייה מהבית.
בקיצור, יש כאן תהליך רחב יותר: ככל שהכדורגל נעשה יעיל – הוא מאבד את מה שגרם לנו להתאהב בו מלכתחילה. אם גם המשחק, גם הצפייה וגם האהדה נעשים פונקציונליים – לא נשאר מה לאהוב. התופעות החדשות מעיבות על עתידו של הכדורגל העולמי. בכדורגל כזה, נטול יופי ונטול תשוקה, אין סיבה לצפות. יכול להיות שאנחנו עדים לתחילת הסוף של ליגת האלופות.
לאן פניו של הכדורגל המודרני?
השינויים בכדורגל המודרני מעלים דילמה מטרידה: בעולם שבו התפתחות פירושה התייעלות – איך אפשר להמשיך להשתפר, מבלי להרוג את היופי, הסיבה שלשמה התכנסנו?
הדילמה הזו לא בלעדית לכדורגל. גם באמנות ובתחומים אסתטיים אחרים, השאיפה לדיוק, למהירות וליעילות מאיימת לחנוק את הרגעים שמעוררים התפעמות. בכדורגל, כאמור, הסכנה הזו כבר מתממשת: ככל שהוא ממשיך לאבד את ההתרגשות, האהדה והיופי – אנחנו נשארים עם משחק אפור ויבש.
ומה יקרה בסוף?
אם זה ימשיך ככה, אולי נעבור כולנו לצפות בכדורגל מקומי, או אפילו בליגות נמוכות. אמנם אין שם כוכבים גדולים או כסף קטארי, אבל לפחות האהבה למשחק עדיין חיה ובועטת.