כמה אכפת לי מהמצב החברתי והציבורי?
בזמן האחרון, יותר מתמיד.
אני מוצפת, מבולבלת, אובססיבית לדיווחים על המלחמה והמשבר הפוליטי.
כשסיפור, תמונה או מחשבה עולה אני עונה: ״את חושבת בלופים על דברים שאינם בשליטתך. דרך האובססיה לחדשות את בורחת מהאחריות האישית שלך כלפי עצמך״.
חוסן הוא תרופת נגד לכאוס אישי וציבורי. תחושת המסוגלות שמאפשרת לפעול כנגד המצב ולשנות אותו. והידיעה שאפשר להרגיש, להתמודד ולהגיב למה שיגיע – בלי להתמוטט ובלי לוותר לעצמך.
חוסן משנה את המבט על האובססיה: במקום לראות אותה כבריחה – לראות אותה כאכפתיות. ולהמיר את האכפתיות הזו לפעולות היומיות שלי, למה שאני מצפה מעצמי לעשות, לשינוי שאני רוצה לראות בעולם.
מה מרכיב את החוסן?
מסוגלות עצמית. אני מגלה שיש בי יותר ממה שאני חושבת, ויש לי הוכחות לכך: אני משיגה הישגים מקצועיים ואישיים, מתמודדת עם אתגרים, אומרת “לא” לבקשה מוגזמת מהבוס, הולכת להפגנה בכל שבת, ויוצאת בבוקר אחרי לילה של טילים חות’ים. עדיף להפסיק להאמין למה שאני חושבת שמגביל אותי. התבוננות קצרה ביום-יום שלי מראה שיש בי יותר משאני חושבת.
הבנה שהעולם הוא משחק. החוקים, הסדרים והמבנים הקיימים בעולם אינם נצחיים, אלא הם רק הצעה לשימוש. בספר ״המצאת היום-יום״ מישל דה סרטו מבדיל בין שני מושגים:
- אסטרטגיות: חוקים, סדרים ומבנים קבועים – איך בנוי בית ספר, מה תפקידן של רכבות, או איך נראה מרכז קניות.
- טקטיקות: איך אנשים משתמשים בדברים בדרכם האישית, לפעמים בניגוד או תוך עיקוף התפקידים. למשל לנסוע ברכבת בלי יעד מוגדר, להעתיק במבחן, להיכנס לקניון כדי להתקרר מהחום ולא כדי לקנות.
העולם הוא לא מערכת קשיחה של חוקים. העולם הוא גן שעשועים. אני יכולה להבין את רצונותיי האמיתיים ולפעול בסביבתי בהתאם. הכרה של צרכים ותחושת מסוגלות עצמית תאפשר לי להגן על רצונותי כשאצטרך.
התמקדות. אירועי החיים מבטאים קשתות עם קיצונים שונים: יש תשוקה ויש אונס, יש מלאכה ויש עבדות, יש שלום ויש מלחמה. הקיצונים מתממשים בעולם – אישה נאנסת עכשיו, אנשים חיים בעבדות, ויש מלחמה במרחק שעה מהבית שלי. היכולת להתמקד ברגע האישי: לאהוב בידיעה שאפשר לאנוס, ליצור בידיעה שאפשר להשתעבד, וכשצריך – לצאת מהאישי אל הציבורי: לכעוס ולפעול בשטח.
התבוננות בקשת והתמקדות באחד מצדדיה בכל פעם. הבחירה במה לתת את האנרגיה שלי עכשיו, בלי להכחיש את כל מה שמעבר. זה לא עיוורון – זה עוגן.
חוסן הוא לא ניתוק מהעולם אלא תנועה חכמה בין מעגלי הקיום, תוך המצאה שלהם מחדש. להניח לעצמך, להכיר את עצמך ולפעול בעולם בתנאייך – זו לא בריחה, זו אחריות. כשהעולם בוער, חוסן הוא לא לוקסוס – הוא חירות.