חוקים לא כתובים יום רביעי, שש וחצי בבוקר. אני בריצת שחרור בטיילת – מתכננת את היום שלי ומאזינה לקצב צעדיי. נעים לרוץ בטיילת מוקדם בבוקר. בתי הקפה מתחילים להיפתח, המבלים עוד לא הגיעו, ורק הרצים והמתאמנים כאן. יש בינינו הסכם שקט: לא חוסמים את השביל, לא עוקפים באגרסיביות, לא צועקים. התעוררנו מוקדם מאוד, לכל אחד…

הסיפור על המירוץ מתחיל בראשון למרץ, יום אחרי מרתון תל אביב. כשהתחלתי לקחת את הריצה ברצינות היעד שלי היה לרוץ חצי מרתון במרתון תל אביב. משפחה וחברים אמרו לי היעד שאפתני ולא אעמוד בו. אז התכוננתי: למדתי איך לבנות תוכנית אימונים, עמדתי בה באדיקות, שמרתי על תזונה ומנוחה. בסופו של דבר השלמתי את המירוץ בזמן…

עזבתי את העבודה האחרונה שלי במטרה לחשוב. כלומר, להקדיש יותר זמן למחשבה ולנחת. מטרתי הייתה להבין מה אני רוצה לעשות בחיים ומה דעתי על דברים. בשלושת החודשים שעברו מאז הצלחתי לייצר יותר עוגנים של ״זמני מחשבה ורפלקציה״ בלו״ז, אבל גיליתי שבכל פעם שאני רוצה להרהר במשהו מסוים הראש שלי חושב על הכל חוץ מעל הדבר…

השעה 5:05 לפנות בוקר. אני יושבת על המיטה, נשענת על הקיר, לוגמת קפה שחור. את התמר כבר אכלתי. לפני עשרים דקות התעוררתי בעצלתיים, נגררתי בפיהוקים אל הקומקום בשביל טקסט-טרום-הריצה שלי, ועכשיו אני כאן, כותבת. היום יש אימון אינטרוולים, ואני מתכננת לרוץ בים בזריחה. אני עייפה, והרעיון לא נשמע לי אטרקטיבי כרגע, אבל אני יודעת שאצא….