זה לא זמן לחשק

מלחמה היא לא זמן טוב לדבר על מיניות. מצד אחד, הטלפונים שלנו מתפקעים מהתראות פקע״ר ופושים, ואנחנו נאלצים להתמודד עם שכנים מוזרים במקלט. מצד השני, כל פעילות אישית – תחביבים, תשוקה, או קריירה – מרגישה כמו התעסקות תפלה על רקע האיום הקיומי, או אפילו סוג של התנשאות על מי שלא מצליחים לתפקד. לכן כשמישהו מנסה לשוחח על תשוקה מינית, התגובה כמעט תמיד תהיה: ״מה זה קשור עכשיו?״ או ״באמת, זה מה שמעניין אותך עכשיו? איף, איזה אגואיסטית״. 

ובכל זאת – בואו נדבר על סקס.

מעל ל-40% מהישראלים דיווחו על שינויים בחשק המיני מאז השבעה לאוקטובר. אובדן המיניות הוא הרבה יותר מאובדן של ליבידו: מיניות היא מקור לחום, מקרבת בין אנשים, ומקור לנחמה. ובכל זאת, היא עדיין טאבו – אין מספיק אנשים שמדברים עליה כדי שנוכל להתמודד עם אובדנה באופן קולקטיבי. 

והנה, סוף סוף יצא ספר שמבקש להתייחס למיניות על מורכבותה – ״בין פרויד לפורנו״ מאת עמוס פריבס. פריבס, פסיכולוג קליני, מבקש לראות את המיניות כביטוי של צדדים עמוקים יותר בנפש: מערכות יחסים, גבולות אישיים, הכרה עצמית ועוד. לכן המיניות הרבה יותר אקטואלית וקולקטיבית משנדמה לנו – כי היא מחזיקה בתוכה שלל פנטזיות וקונפליקטים. 

פריבס משתף פניות אנונימיות של מטופלים בגילאים, מגדרים ונטיות שונות, ומחבר אותן לכדי תשע פנטזיות נפוצות. הוא חושף את המנגנונים הפסיכולוגיים, הפילוסופיים והמדעיים שעומדים מאחוריהן.

תראו, אני לא מומחית למיניות, אבל אני כן קוראת סקרנית. ברשימה הזו אני מבקשת לברר את הפרשנויות החדשות שהספר מציע, ולבדוק איך הן משתלבות במציאות המלחמה. האם נקודת המבט החדשה יכולה להאיר את ההתמודדות עם המלחמה באור אחר – ואולי גם לאפשר לנו לנהל לצידה חיים אישיים ובריאים? 

פורנו – קפסולה רגשית

תמונה מהמקלט של הבניין: באחת האזעקות ישבתי עם משפחתי והשכנים. ״בוא נראה מתי אפשר לצאת מכאן״ אמא אמרה ושלפה את הנייד. היא גללה קצת ואמרה: ״אני רואה שהייתה נפילה בחיפה, ניר דבורי דיווח שתקפנו בפורדו, יכול להיות שחמינאי הולך לזרוק עלינו פצצת אטום!״ 

נדמה שכולנו מכירים את הסצנה הזאת: אנחנו רוצים למצוא תוכן ממוקד, אבל מופצצים במידע לא רלוונטי. המידע קיצוני, מלחיץ – ואנחנו לא מסוגלים להפסיק לבדוק עוד ועוד. מזל טוב, אובססיה חדשה נולדה. 

״חשוב לשים לב שהפנייה שלנו לפורנו לא תמיד קשורה רק לצורך בסיפוק מיני״, כותב פריבס. לדבריו, האובססיה לפורנו – כמו גם לחדשות – מייצרת קפסולות נפרדות מהחיים, שמאפשרות פורקן רגשי: ״בדומה לאתחול מחדש, שעוזר לעיתים לטפל בתקלות אלקטרוניות, גם הפורנוגרפיה מוליכה אותנו בדרך של הדלקה עצמית וכיבוי, טוענת אותנו במתח מיני, ואז מסייעת לנו להתרוקן ממנו״. 

קפסולה כזאת יכולה להיות מנותקת וקיצונית – זו הסיבה לפופולריות העולה של פורנו שמשלב הפרשות גופניות ואלימות. ״האפשרות להרגיע מהמאמץ לדחוק את המפלצות שלנו אל מתחת למיטה, ובמקום זאת להקצות להן מקום בתוכה, נעשית אטרקטיבית במיוחד בזמן פרידה או כל אירוע אחר שממלא אותנו בתחושות של בושה, זעם וחוסר אונים״. לכן אפשר להבין את הצפייה בסרטוני סנאף מהמלחמה כתגובה לירידה בתשוקה המינית. 

פריבס מעלה שאלה נוקבת: אם האובססיה לקפסולות כאלה היא פורקן ליצרים, אולי היא דווקא… טובה לנו? ובכן, ממש לא. לטענתו, אדם מתאבסס על מרחבים מנותקים וקיצוניים כשהוא לא סומך על עצמו לנוע באיזורים האפורים של היום-יום: אי-ודאות פיזית, תשוקות לא ברורות, יחסים אישיים מורכבים. 

הטיעון נעשה מעניין יותר כשהוא חושף פרדוקס מוכר מהקליניקה: האובססיביים עלולים לפעול הפוך זה מזה. ״אף שהתנהגותו של המטופל שמתבצר בשתיקתו נראית שונה מאוד מזו של מטופל שמפטפט ללא הרף, אפשר לומר שבשני המקרים יש כנראה ניסיון להימנע ממגע עם תכנים נפשיים מאיימים… במקרים רבים צריכה בולמוסים של דימויים שעוסקים בתכנים מסוימים אינה שונה מהותית מהדחקתם או מהשתקתם״. 

מה קורה כשאי אפשר לפנטז

פרק אחר בספר עוסק בהתמודדות עם אובדן היכולת לפנטז – תופעה נפוצה אצל נפגעי תקיפה מינית. בניגוד לפורנו, שמאיים שמערער את הגבולות הרוחניים, פגיעה מינית – או במקרה שלנו, פגיעת המלחמה – חודרת את הגבולות הפיזיים של הנפגע, ובכך מטשטשת את המרחק בין הקיום הפנימי לסביבה הפיזית. 

בתגובה לחדירה הזו, נפגעים מפתחים דפוסי התמודדות כמו בולמוסים של אכילה רגשית או חיתוך עצמי. ״(הבולמוסים) מתכתבים עם חוויות משנות ינקותנו, בהן נעזרנו באובייקטים כמו מוצץ ושמיכה או בחיכוך קצבי בגוף האם כדי לארגן ולווסת את פעילותינו הנפשית… אנחנו מבקשים להישען שוב על השתנות של מרקמים, רצפים וקווי גבול כדי לייצב את החוויה שלנו״. ההסבר הזה מרתק בעיניי. הוא גם מסביר את הויראליות של רילז על במבה, ביסלי ושוקולדים במקלט. 

בסופו של דבר, התשוקות המודחקות חייבות לבוא לידי ביטוי. הספר מספר על מטופלים שחוו עוררות מינית ברגעים לא צפויים – כשהיו מאושפזים או התמודדו עם מחלה. בואו, מי מאיתנו לא חווה חשק ב״רגע לא נכון״ – במיוחד בזמן המלחמה? 

לכן, הגבולות החדשים, שנועדו להגן, עלולים להפוך למכשול. ברגעים ״שבהם אנחנו נדרשים לרופף את הגובלות האלה, למשל בשעת מגע מיני או שקיעה לשינה, הופכים למאתגרים מאוד והמגע עם החוץ נעשה טעון ומבולבל״. בהצלחה בלהיפטר מהגישה הזאת עם סיום המלחמה.

די עם הגבולות (המיניים)!

עבורי, אחת ההבנות המפחידות שעלו במלחמה היא שאנחנו – בסך הכול – חתיכות בשר וכלי דם. המלחמה יכולה לפרוץ את הגבולות הנפשיים שלי דרך חדשות וטרור, או לפגוע בי פיזית דרך טיל או רסיס. אבל הספר הזכיר לי שהגופניות המוגזמת לא בהכרח רעה: היא יכולה להיות גם מקפצה לשינוי גישה. אמנם הגבולות של גופי מופרים, אבל דרכי ההתמודדות נמצאות בידיים שלי. אני בוחרת אם לברוח לקפסולות של פורקן, להתמכר לבולמוסים, לוותר על חיי האישיים – וכן, גם אם לאפשר לעצמי להיפתח שוב למיניות, גם תחת איום של טילים תוצרת איראן. 

הספר מרתק ואפקטיבי. הוא מציע שלא נסתפק רק בהתמודדות עם גבולות מיניים ואישיים, אלא שנרשה לעצמנו לוותר עליהם. לא עוד הפרדה בין מיניות והחיים עצמם! נקודת המבט הזו מאפשרת לי לשמור על חשק ותשוקה גם בזמן המלחמה. והרי אם לא בשביל לממשק את החשק, בשביל מה מה אנחנו מתמודדים עם כל זה?

אפשר לשאול מהספר גם את דרכי ההתמודדות וההחלמה מהפגיעות. לפי פריבס, אחד המרכיבים המרכזיים בהחלמה מטראומה הוא קבלת הכרה מאדם אחר – מישהו שיגיד: “כן, עברת את זה, וזה היה ממש קשה”. ההכרה הזו היא נקודת הפתיחה שמאפשרת לנו לפגוש את הטראומה פנים אל פנים: לקרוא לה בשם, לתת לה התחלה, אמצע וסוף, ולשבץ אותה כחלק מסיפור חיינו.

יש בנו את היכולת לעורר מחדש תשוקה וחיות. אבל כדי לאפשר להן לצמוח, אנחנו מוכרחים לשחרר את עולמנו הפנימי מהצל שמטילים עליו אירועים לא מעובדים מהעבר: להשתחרר מהדפוסים שקיבעו אותנו, ולבנות מחדש גבולות חדשים ובריאים לחיינו.