אם שמה של הסופרת דורית רביניאן לא מצלצל מוכר, כנראה שספרה הקודם, גדר חיה, כבר יהיה הטריגר.
עלילת הספר – רומן בין גבר פלסטיני לאישה יהודייה – לא מצא חן בעיניו של שר החינוך דאז, נפתלי בנט. הוא אסר על לימודו לבחינות הבגרות בטענה שזה טאבו שעדיף להרחיק מהנוער, ואגב כך עורר סערה ציבורית אדירה – שהפכה את הספר לרב מכר עצום. תודה נפתלי!
הסערה אמנם הייתה קמפיין מצוין למכירות הספר, אך היא איימה להאפיל על הכשרון הספרותי האדיר של רביניאן. במרץ האחרון היא הוציאה ספר חדש: שיעורים בפיתוח קול, שבמרכזו נושא נפיץ אחר – ומעניין אם דווקא הוא יאפשר לכישרון הספרותי לתפוס את מרכז הבמה.
עד כמה מותר לאהוב בן משפחה, ומאיזה רגע הופכת האהבה לרגש אסור?
מי שלא הרהר בשאלה הזאת, לפחות בינו לבין עצמו, הוא שקרן. זהו הטאבו: שאלה אישית, שכיחה ולא מדוברת, הוא המוקד של הספר. רביניאן חושפת אותו באמצעות שני סיפורים:
הראשון, תקציר של רומן גנוז: אח ואחות שהיו קרובים מאוד – אולי קרובים מדי – מתרחקים זה מזה. כעבור כמה שנים האח קורס ומיטלטל בין חיים למוות. אחותו חוזרת לחייו, ונאלצת להתמודד עם האשמה מחרידה: אהבתו אליו היא היא זו שהביאה את אסונו.
והשני, ממואר של רביניאן עצמה: במשימה להבין מדוע גנזה את הרומן, היא חוקרת כיצד אסון שפקד את משפחתה השפיע על ילדותה ועל הקשרים בין בני הבית.
רביניאן כותבת בשפה פואטית וסוחפת – שהופכת את הקריאה לחוויה מענגת בפני עצמה. כך היא מוליכה אותנו אל המקומות החשוכים של מה שלא מדברים עליו – אסון משפחתי, טאבו – ומציבה אותם בלב הספר.
אנטומיה של טאבו
הסאבטקסט – משחק עדין בין מה שמסופר בישירות לבין מה שמובן דרך התרחשות – הוא לשון המשפחה של רביניאן. היא הופכת את ההתנהלות הזו לטכניקה ספרותית, מרכיבה בעזרתו את הפאזל הפואטי שאמור לענות על הדילמות שצפות בצל האסון המשפחתי.
היא נזכרת בדפוסי ההתנהלות של אמה: ”…אם ראינו אותה נערכת לצאת מהבית, אם שאלנו אגבית, אפילו ללא רגש – ‘אמא, לאן את הולכת?’ – נענינו בהתעלמות רועמת… ‘מה זה משנה?’ הייתה מפטירה בתנועת ראש נרגנת, ‘שעה שעתיים אני חוזרת’. ‘אבל אמא, לאן את הולכת?’ התחננו מכל עבר, ‘לאן?’ או אז הייתה מתרתחת כולה: ‘לאן, לאן, לאן! לשום מקום!’ ובו ברגע ראינו אותה מתנערת בפראות מנעליה, מעיפה מידה את התיק, את המעיל, מבטלת את כל תוכניותיה וחוזרת לכותונת הבית.״
והנה חתיכה נוספת בפאזל – שפה דו-משמעית: ״אנחנו, שני אחיי ואחותי ואני, תמיד היינו בפיהם (של ההורים) ‘הילדים, שיהיו בריאים’… בכל ‘הלך’ או ‘הלכה’ שמעו הד מורבידי… כאילו רצף המילים הזה… עוד עלול להתממש״
אנחנו נעשים מעורבים ככל שהחקירה מתרחבת, למשל, אל משלח היד של האב: ״…ריח בגדיו היה ריחה של “העבודה”, המאהבת הנצחית שלו, המתחרה הגדולה של אימי, ולפיכך גם שלי… מסירותו לפרנסתנו החסירה אותו מהבית, ואהבתנו אליו התפרנסה מגעגועים. באלבומי הילדות הוא כמעט איננו…״. אנחנו אפילו מגלים איך דפוסי התמודדות עוברים בירושה: ״…וכמוהו… התמכרתי גם אני לעבודה שלי… היא הייתה מנת הרגעה יומית, סם משכך לחרדות שלו, וגם אני מכורה לאותו סם – של פעילות קבועה״.
ודווקא משום שהכל מושתק, הרגעים בהם רביניאן מדברת כשהיא לבד עם עצמה – כלומר, עם עצמה ועם הקורא – הם העוצמתיים ביותר. היא מהרהרת בסצנה שהתרחשה בילדותה: אביה סילק אותה מחיקו כי היא הפכה ל״גדולה מדי״, ״הנישול הצורב, מכות האש של הטאבו, חקיקתו בבשר… הטמעה שלו בנפש, במערכת ההפעלה שלי כאישה״.
קולה חד ונטול מגננות, והקורא מרגיש כשותף בסוד המתפתח. עד שרביניאן בוחרת לבעוט בפאזל הסצנות שהרכיבה – ולפרק את כפל המשמעות.
בוקס בבטן
“בדירתי בתל אביב אני חולמת באותו לילה חלום מוזר מאין כמוהו… אבי ואני נמצאים לבד בחדר, והוא אומר לי בלב כבד שמכיוון שלא ילדתי, אין מי שיישא את שמו. אין ברירה – עלינו לשכב זה עם זו כדי שתהיה לו המשכיות.”
וכך, באגביות, הטאבו נחשף, בום. הספר מפסיק להיות מבע ספרותי והופך לחוויה גופנית: הבטן מתהפכת, הדופק עולה.
לא כל ספר יכול להכיל רגע כזה – ורק ספר נדיר יודע לנצל אותו כדי לגעת באזורים שקטים ונשכחים – נו, שאלת את עצמך על זה פעם? – רביניאן מציבה את הקורא מול רגש לא פתור, מפחיד בפשטותו, וזה הרגע שבו הקריאה מגיעה לשיא חדש.
הקריאה בטאבו, כמו הכתיבה עליו, אינה חוויה בטוחה – ובגלל זה היא חשובה. כי אם יש אמת רגשית עמוקה בטקסט הזה, היא מתגלה דווקא ברגעים שמרגישים במו בוקס בבטן, הם אלה שגורמים לנו לחשוב, או להרגיש שיש שותפים לסטיות שלנו – תובנה מרגיעה שמצדיקה את הקריאה כולה.
הפיל האחרון בחדר
לסיכום, כדאי לומר מילה על הצלחתה של רביניאן – והקשר שלו לכתיבה עצמה.
רביניאן היא אחת הסופרות המפורסמות בישראל, ובצדק. רק חבל שאין עוד סופרות שזכו להצלחה דומה.
רק אישה, כך נראה לי, יכולה לרדת לעומקו של טאבו כזה בלי להיתפס מיד כסוטה או חשודה. רק כתיבה כזו – רגישה, נשית – יכולה לגעת ברגש האנושי בדיוק חד כל כך.
אולי בעצם אני מנסה לומר שגם נשים יכולות להיות סוטות? לא נראה לי. הספר מלמד שאף אחד איננו סוטה – וזאת תובנה מרעישה, שרק כתיבה נשית כל כך יודעת להציע.
״שיעורים בפיתוח קול״ הוא ספר נהדר. מדויק, אמיץ, ומטלטל. הוא מזכיר למה אנחנו זקוקים לעוד סופרות כוכבות בישראל – לא רק בשביל ייצוג, אלא בשביל אמת מסוג אחר. אמת שנאמרת ברגישות ייחודית – אנושית, חתרנית, אמיצה.
אנחנו צריכים עוד סופרות מצליחות.