נדמה לפעמים שרק רומנים ארוכים יכולים להכיל שאלות גדולות. אבל דווקא סיפור קצר יותר, דחוס ומדויק, מצליח לא פעם לבטא חוויה מרגשת ומעוררת לא פחות. הנובלה גירוש שדים (תשע נשמות, 2025) היא מקרה כזה, ובעולמה הקטן (והקצר – רק 140 עמודים!) היא מצליחה להכיל שאלות מהותיות: איך ממשיכים האלה אחרי משבר, מהי נשיות ואיך מתמודדים עם כאב.

גילוי נאות: קניתי את הספר בעקבות הקמפיין, שהציג אותו כ״ספר לסבי מהשורה הראשונה״. אני, אישה לסבית, חושבת שחסרים ספרים להט״בים טובים על המדף – ורצתי לרכוש עותק. הקריאה התבררה כהרבה יותר מזה.

על מה הסיפור?

מסופר על נועה, 41 מרמת גן. אנחנו פוגשים אותה רגע אחרי משבר: פירוק התא המשפחתי שבנתה עם זוגתה לשעבר. נועה, שמצאה את משמעות חייה בטיפוח משפחה לתפארת, נותרת ללא עוגן – והפירוק מרסק את עולמה. העלילה עוקבת אחר איסוף השברים, ההכרה בכאב, גילוי חמלה, ובניית חיים חדשים.

העולם הסיפורי ברור ומהודק, מאוכלס כולו בנשים בלבד – האקסית, המטפלת, החברה הטובה, בנות הזוג המתחלפות – שכולן כתובות בדיוק רגשי ועם שפה שמצליחה לשמר ניואנס. הן לא משורטטות כמטפורות או דמויות משנה סמליות, אלא כבעלות קיום עצמאי, עם קול מובחן ומרחב נפשי משל עצמן – לא שחקניות משנה אלא גיבורות בעצמן, עם מהלכים פנימיים שאינם תלויים רק בנועה. קשרן של הדמויות לנועה משקף את הכוח המרפא של מערכות יחסים נשיות: כל אחת תומכת בה בדרכה. באחת הסצנות, למשל, הן אף נוסעות יחד להשתטח על קברי צדיקים, בתקווה למצוא לנועה זיווג בדמות אישה.

רגע השיא, שממחיש זאת ביצירתיות, מגיע בסצנת חלום: נועה יושבת בבית חולים לאחר מכה בראש. ״מספר 316 בבקשה להתקדם’, קראו בכריזה. שתי נשים שישבו לצידה קמו ואחזו בה בבית השחי, לסייע לה לקום. נועה החולמת זיהתה את לינדה (המטפלת) ורלי (החברה)… נועה תפסה בכתפי שתיהן, ונתמכת על ידן קפצה על רגלה הבריאה״.

איך זה כתוב?

הספר מתקדם בקצב יציב, בשפה ישירה ודיווחית שאינה דידקטית. הסגנון הזה נתמך בנקודת מבט חיצונית שמלווה את מחשבותיה של נועה מבלי להיבלע בתוכן. הריחוק הרגשי שנוצר פועל לסירוגין לטובה ולרעה: לרגעים הוא מצליח ללכוד רגעים שקטים וטעונים, למשל, כשנועה שטופה בקנאה, והמספר מתאר: ״כשהסתכלה על רלי לוגמת מהבקבוק המזיע, התחשק לה לשבור אותו על ראשה״. ולעיתים, אותו ריחוק דווקא פוגם, כשהוא מסתיים בוואן-ליינרים המגלים עבור הקורא את הסאבטקסט – במקום לאפשר לו לחוות אותו לבד. למשל: ״חוסר היכולת ליצר כימיה מינית עם אישה שמצאה חן בעיניה החריף את תחושת הכישלון של נועה בכלל הגזרות״.

הקמפיין

וכמה מילים אחרונות – אולי מחוץ לתחום הביקורת – על בעניין שבכותרת. הספר זכה לתפוצה רחבה. אבל אני עצמי חיפשתי אותו בכמה וכמה חנויות כדי למצוא מבצע, כי פשוט לא יכולתי לממן את העלות שלו. 79 ש״ח עבור ספר בן 140 עמודים, בפורמט מוקטן? קשה לפנות ככה לקוראים חדשים. אנשים יעדיפו להשקיע את הסכום הזה בשלושה חודשי ספוטיפיי, או בחודש של ChatGPT פלוס. אני לא טוענת שצריך לחלק ספרים בחינם, אבל תג מחיר כזה מדגיש שוב את הפער בין ספרות לבין חווית צריכה יומיומית.

ובכל זאת, קניתי, הקמפיין שכנע אותי. הוא שיווק את גירוש שדים כיצירה לסבית-מינית מובהקת: גם ההוצאה וגם הסופרת פרסמו פוסטים, רילזים וציטוטים שהדגישו את הסצנות האירוטיות – כאילו הן מרכז העלילה. כבר שבפסקת הפתיחה בגב הספר אפשר לראות את המיקוד שבחר הקמפיין להבליט: ״היא שכבה במיטה ונגעה בעצמה כדי להיזכר איך זה כשאוהבים אותך. היא גמרה לפני שהספיקה לדמיין משהו. על מראת הארון בעל שלוש הדלתות בחדר השינה השתקפה הבבואה העירומה שלה…״

חווית הקריאה התבררה כהרבה יותר מזה. סצנות המין יפות, כן, אבל הן לא עיקר הסיפור – הן אולי 20% ממנו, אם נמדוד לפי נפח. מי שיגיע לספר בגלל הקמפיין שמדגיש את המיניות, הוא צפוי לאכזבה. וקורא מאוכזב לא ממליץ על ספר לחברים שלו, וכך למעשה הקמפיין נפגע, כי הוא לא מוביל למכירות נוספות.

(ייתכן והעובדה שהצגתי את עצמי כלסבית בפתיחה שיחזרה את המהלך השיווקי עצמו. אשאיר לכם להחליט)

רלוונטיות?

ומחשבה אחרונה, עם ספוילר: הספר נחתם בסצנה שקשורה ל״שבת ההיא״. 
אין מילים שיכולות באמת לתאר את החוויה של להיות כאן באותו היום, שחתך את חיינו ללפני ואחרי. לכן, הקישור של הסיום לאירוע הזה מובן. אבל האם הוא הכרחי? גירוש שדים מצליח לרגש, לגעת, ולשאול שאלות גם בלי התוספת האקטואלית. ודווקא משום ששום סצנה אחרת בעלילה לא מתייחסת למצב הביטחוני או המדיני (שכזכור, גם הימים שלפני השבת ההיא לא היו שקטים במיוחד) הרגע האחרון הזה מרגיש מודבק, כמעט מלאכותי.

אולי זו עוד תופעה בספרות הישראלית החדשה, שמבקשת להיתפס כרלוונטית דרך תיוג ישיר של ההווה האקטואלי. בעיניי, כוחה של ספרות נובע דווקא מהאוניברסליות שהיא מצליחה לנסח. היא לא מדווחת על רגעים, אלא מתבוננת בהם בדיעבד, ושואלת מה הם אומרים עלינו כבני אדם. כדי לשאול את השאלות האלה אין הכרח להתייחס לאירועים אקטואליים או להדביק אותם לעלילה. אלא צריך להסתכל, לחקור לעומק – ולנסח את השאלות הנכונות.