בשבוע שעבר, רצועת התרבות ״יום-יום״ מבית כאן תרבות השיקה פינת ספרות חדשה (החל מדקה 28:40). לאור הנתונים על הידרדרות הקריאה בישראל, ההפקה מלווה בתחושת שליחות: לא רק להמליץ על ספרים, אלא לנסות להשיב את הקריאה לחיינו. 

בפתיחת הפינה, צליל אברהם (המגישה) מציינת: ״…האמת צריכה להיאמר – אנחנו בתקופה שבה אנשים קוראים פחות וקשה מאוד לקרוא. ובפינה הזאת אנחנו רוצים להתחיל לעבוד על זה ביחד ולדבר על איך חוזרים לקרוא בתקופה שבה כל כך קשה להתרכז בדבר אחד. אנחנו נעשה את זה בעזרתה של מיקה בק… מיקה, את עוזרת לאנשים לחזור לקרוא״.

מיקה (הממליצה) והמגישה דנות בעדנה המחודשת של הקריאה, המגולמת בפופולריות העצומה של בוק-טוק (טיק טוק) ובוק-סטגרם (אינסטגרם). והמגישה מנסחת את הקושי המרכזי: לנוכח העולם המהיר, הזמין והממכר בו אנו חיים, איך אפשר לשוב ולקרוא? 

הממליצה משיבה בביטחון: אפשר להאזין לאודיו-בוקס, אפשר לקרוא בקינדל או לחזור לספרים ישנים. התשובות פרקטיות ונגישות – אלא שמדובר בתשובות שחוקות. 
הבנאליות הזו לא מעידה על בעיה בתשובות, אלא שהשאלה מפספסת את העיקר. בעולם המהיר, הממכר והזמין בו אנו חיים, השאלה האמיתית איננה איך לחזור לקריאה – אלא למה בכלל לקרוא ספרים?

נכון להיום, נדמה שאין עד צורך בקריאת ספרים. יש לה תחלופות חינמיות וקלות יותר: כדי להישאר בעניינים יש פוסטים בפייסבוק ופושים באתרי חדשות. אין טעם ללמוד כי ChatGPT כבר יודע הכל. וגם קריאה עבור הנאה כבר לא רלוונטית – פשוט יותר לגלול בטיק-טוק או לפתוח את הנטפליקס.

העובדה שהפינה לא מצהירה על האתגר הזה מעידה על תפיסה מיושנת: אי-הקריאה היא בעיה שיש לטפל בה. אבל המציאות מגלה שאין צורך בטיפול. אז מה עומד מאחורי ההתעקשות להציג את הקריאה כפצע שיש לרפא – ואת מי היא משרתת?

מיקה (ממליצה ורופאה)

אחרי הצגת הבעיה, השתיים עוברות לדון בפתרונות. המגישה מדברת על ההנאה: ״בדרך כלל אנשים שכל הילדות והנעורים שלהם קראו לא רוצים לחזור לקרוא כמו שחוזרים לעשות כושר. אלא כי זה נורא כיף״ והממליצה מציינת את היתרונות הקוגניטיביים: ״אנחנו רואים שמחקרים מראים שקריאה עוזרת להאט את קצב הלב, להוריד את לחץ הדם, היא משפרת תאי הזיכרון לטווח קצר ורחוק ואפילו משפרת את הבריאות הנפשית״. 

תפיסת הפעולה הזו היא ביטוי של נרטיב חברתי: כל המעשים שלנו צריכים להפיק תועלת או רווח. אם יש פוטנציאל לרווח חדש – כל פספוס שלו הוא הפסד, אבל אל דאגה, עוד לא מאוחר לכפר עליו. כך, אנחנו נכנסים ללופ בלתי נגמר: לנסות להרוויח יותר, להיות מודעים לכל מה שאנחנו עלולים להפסיד – ואז לרדוף גם אחרי ההפסד הזה.

כאשר הממליצה מתארת את הקריאה במונחים של רווח – כשקוראים מרוויחים שיפור זיכרון, הפחתת סטרס, ריכוז – היא ממקמת את הקריאה כמעשה תועלתני. התועלת החדשה מעבירה את האחריות לידיו של הקורא: קורא יקר, לקרוא זה לא רק כיף, אלא גם מלא ביתרונות בריאותיים, הנה, אתה רואה? אם לא תקרא אתה תפספס את כל זה. 

בתוך הנרטיב הזה, הממליצה לא רק מעבירה ידע – היא גם מאמצת תפקיד טיפולי: רופאה של מחלת אי-הקריאה, השליחה שתמליץ על הריפוי שיאפשר לנו לחזור ולקרוא.

נרטיבים חברתיים הם כמו משקפיים – הם לא רק מציעים דרך לראות את המציאות, אלא גם מייתרים את הצורך לשאול שאלות בסיסיות. אם כל יתרונות הקריאה כבר מונחים לפנינו, למה בכלל לעצור ולשאול: למה לקרוא? עדיף להתמקד באיך.
שימור הנרטיב הזה גם מועיל לממליצה. בתור שליחת הפתרונות לבעיה שהולכת ומחמירה, היא תוכל למצוא עוד ועוד פציינטים חדשים. במובן זה, ייתכן ואין סיבה ממשית שתפתור את הבעיה שהיא מבקשת לפתור. הרי אם הרופאה תרפא את הפצע – לא נזדקק עוד לשירותיה.

חשוב להבהיר שהשאלה על מהות קריאת ספרים כן צפה בהמשך השיחה, כשהמגישה מאתגרת את הממליצה עם מחשבות נוספות: ייתכן ואנשים קוראים כדי לשתף את מה שקראו ולצבור הון סימבולי, וייתכן ואנשים קוראים כי זו חוויה מהנה בינם לבינם. ההנחות האלו ודאי נכונות, אבל הביקורת כאן נוגעת לנקודת המוצא: לאיזו שאלה המדור מתיימר להשיב – וחשוב מזה, על איזו שאלה הוא עונה בפועל. 

המו״לים הגדולים (האבלים)

השאלה שלא נשאלת משרתת שחקן אחר וחשוב יותר מהממליצה. השחקן הזה הוא התעשייה עצמה – המו״לים הגדולים.

כבר כמה שנים שתעשיית המו״לות יושבת שבעה על עצמה. אנשים כבר לא קוראים, הם קובעים, הישראלים הפסיקו להיות בני תרבות. אפילו לשבוע הספר – שאמור להיות שיא המכירות והמפגש עם הקהל – אף אחד לא מגיע. 
אבל האמת מורכבת יותר. ביקור חטוף בשבוע הספר האחרון חשף פער ברור: דוכני המו״לים הגדולים היו שוממים, אבל לאגף הספרות הרומנטית אי-אפשר היה להכניס סיכה. הצלחתה של הספרות הזו איננה מפתיעה – כפי שסיכמה המגישה: ״כן, מסתבר שאנשים מתעניינים במין״ – אבל מה שמפתיע הוא סירובם של המו״לים לראות בכך שינוי תרבותי ממשי. נדמה שהם מעדיפים להתעקש על מותה של הקריאה, אולי משום שהכרת השינוי הזה תערער על מקומם.

התפיסה הישנה של המו״לים מתוארת בספרו הנהדר של יחיל צבן, ״ספרים הרבה״:

״תעשיית הספרות מייצרת מוצרים לשוניים משוכללים יותר או משוכללים פחות, קולחים יותר או קולחים פחות, מקושטים יותר או מקושטים פחות, ומחילה עליהם את התחביר הפשטני של הרכוש – מערך סימנים שטחי ודל שאינו יכול לשמש כשפה אבל מתפקד היטב כקוד. קוד זה מעבד, מתרגם וממיר את הידע הספרותי לשורה של קטגוריות פשוטות המציינות ומסווגות את הקוראים והספרים וקובעות להם מחיר, מקום בהיררכיה וסטטוס… הקוד הספרותי הוא הצפנה סוציו-אקונומית, או, נכון יותר, הפשטה של הספרים והקוראים למוצרים ולצרכנים, שעליה מושתתים נורמות ערכיות ומוסריות, מערכי רגשות והתחייבויות חברתיות. גם אם איננו חולקים הם וגם אם אנו חולקים עליהם, כל עוד די אנשים מתפקדים לפי הקוד הזה, דהיינו קוראים ספרים, הוא תקף״.

צבן טוען שהספרות היא סוכן חברתי שמטרתו להגדיר ולשמר את הרמה הסוציו-אקונומית של הקורא על פי קוד – רידוד טעמו הספרותי למרכיבים שטחיים: הסופרים שהוא אוהב, השפה שהוא קורא, עומק הנושאים שהוא קורא. אבל בשביל שמודל חברתי ישמר את עצמו צריך שהחברה תשתף פעולה, והחברה, כאמור, הפסיקה לשתף פעולה. 

מצד אחד, הקוד כבר לא עובד. מצד שני, אנשים עדיין צורכים ספרים. לפיכך, אפשר להסיק שהמו״לים לא מבינים שהבעיה היא בקוד – כלומר במרכיבים השטחיים שגורמים להם לבחור איזה ספר להוציא לאור ואיזה לא. אז מי נהנה מכך שהבעיה מוסתרת?
לדעתי, הנהנים הם המו״לים עצמם.

אני מדמיינת ילד קטן ששיחק כדורגל, נפל ונפצע בברך. הפצע מגליד, והילד מקלף את הגלד, הפצע מגליד שוב, הילד מקלף אותו שוב. בכל פעם, הפצע חוזר לדמם, אפילו קצת לכאוב, אבל זה לא מפריע לילד. ההיפך – נדמה שהוא נהנה מזה. האם הילד נהנה מפעולת הקילוף? מהידיעה שהוא פצוע? או מההקלות שהוא מקבל כילד פצוע, למשל, לא לשחק כדורגל?

המו״לים הגדולים הם הילד הזה. הפצע נפער כשאנשים הפסיקו לקרוא ספרים. במקום לבדוק את טיב המדדים והמניעים שלהם מתעקשים לפתוח את הפצע של עצמם, להתענג עליו. כשהפצע פעור צריך לטפל בו, ולא להבין איך לא להיפצע שוב. התעשייה מסרבת להירפא – וכך היא יוצרת הילה של יומרנות ויהירות, ומקיפה את עצמה בקהל מצומצם שמעריץ את הספרות כערך בפני עצמו, ורואה אי-הקריאה כפצע שכדאי לרפא.

בסופו של דבר, אפשר לענות על השאלה ״למה לקרוא בכלל?״ בצורה פשוטה: הקריאה היא עונג שאין שני לו. הקריאה דורשת ניתוק, ריכוז ואקטיביות, והתמורה… היא משתנה בהתאם לקורא ולספר. עלינו לראות את הקריאה כאפשרות ליצירת משמעות – התעלות ולא כמעשה תועלתני. ניסיונות ההשטחה של אי-הקריאה והגדרתה כפצע קולעות אותה ללימבו – וכל תרופה לפצע הזה היא לא יותר מפלצבו.