חוקים לא כתובים

יום רביעי, שש וחצי בבוקר. אני בריצת שחרור בטיילת – מתכננת את היום שלי ומאזינה לקצב צעדיי.

נעים לרוץ בטיילת מוקדם בבוקר. בתי הקפה מתחילים להיפתח, המבלים עוד לא הגיעו, ורק הרצים והמתאמנים כאן. יש בינינו הסכם שקט: לא חוסמים את השביל, לא עוקפים באגרסיביות, לא צועקים. התעוררנו מוקדם מאוד, לכל אחד מצפה יום ארוך. הריצה היא רגע של שקט לכולנו.

יש כאן רצים בכל הגילאים, רמות הכושר ורמות ההתמסרות. אני מזהה את רמת הרץ לפי ה-form, אופן הנשימה והציוד – מנעליים יוקרתיות ועד חולצות מרתון. אני, למשל, רצה הבוקר עם החולצה הלבנה והמהממת שקיבלתי במרתון ירושלים.

אני רצה בכל בוקר, והריצה השקטה הפכה לשגרת הבוקר הקבועה שלי. אבל הבוקר – קרה משהו מיוחד.

מי זה?

אז רצתי בשש וחצי בבוקר את הקטע המעבר ליד חוף הילטון. מרוכזת בריצה ומסתכלת קדימה.
פתאום אצן מגיח מאחת הפניות ורץ לכיווני. הוא מבוגר, נושם בכבדות, לובש חולצה לבנה ונועל נעליים בלויות.
״היי!״ הוא קורא ומרים את כף ידו לכיווני.

מי אתה? מדוע יד מושטת?
אני מכווצת את עיניי, מנסה להבין, אבל הוא כבר קרוב. אני מושיטה יד ונותנת לו כיף עקום ומוזר – חצי על כף היד, חצי על המרפק. אני מסתובבת במטרה לתקן, אבל הוא כבר המשיך. מרחוק אני קולטת שהוא לובש את החולצה של מרתון ירושלים.

המחשבה על האיש לא עזבה אותי. מה הוא רצה? רק לתת כיף? אם כן – למה כל כך נבהלתי? האם זה בגלל החוקים הלא כתובים של הטיילת בבוקר, או שזה בגלל שמדובר בגבר שרץ לכיווני עם יד מושטת? חשדתי בו? אם כן – למה ישר חשדתי? אני חשדניסטית? למה אני לא מצליחה להבין אירוע פשוט כל כך?

כיף לא פתור

השאלות המשיכו לצוף ויצרו לופ.
יצרתי בראשי נרטיבים שונים לאותו אדם, המקום ממנו הגיע ומה הוא רצה ממני. בסופו של דבר, הבנתי שהסיפור ממש ממש פשוט: האיש לבש את חולצת המירוץ שגם אני לבשתי, הוא הבין מזה שרצנו את אותו המירוץ והתלהב. אז הוא רצה לתת לי כיף. ככה פשוט.

מצידי, אני התמכרתי לדימוי של האצנית המקצועית. במסגרת של ריצה ממוקדת, עם מסלול קבוע ומשימות בראש, שכחתי לעצור – שכחתי להיות פתוחה לספונטניות. כדי להתרכז, אני מצמצמת את עצמי – אבל בזה גם חוסמת את הכיף. כשמישהו מתלהב לידי, אני לא מצליחה לזהות את זה כשמחה – רק כהתערבות חצופה בפוקוס שלי. העייפות והטרדות סוגרות את הדלת לרגעים קטנים של הנאה.

רגע. לא, זה לא בהכרח נכון. למה אני ישר מסיקה שהבעיה היא בי? 
אולי זו בכלל לא רק שאלה של סגירות רגשית אלא גם של הקשר – של מי אני ואיפה אני רצה.

כשאני יוצאת לרוץ, אני לא רק אצנית – אני גם אישה צעירה לבד במרחב הציבורי. זה משפיע על כל החלטה שלי: לא לרוץ לפני הזריחה, לא להיכנס לבד לשירותים הציבוריים, לא לשמוע מוזיקה חזקה מדי. הנשיות שלי – או יותר נכון, החרדה הנלווית לה ואוזלת היד של המשטרה – משפיעה על תחושת הביטחון. המרחב הציבורי פשוט לא בטוח לנשים. גם לא במטרופולין הגדול בישראל.

זה לא סתם תחושה – יש לזה סיבה. יש סיפורים על נשים שנפגעו ואפילו נרצחו כי הן לא היו עירניות לגברים האיומים שהיו בסביבה ופגעו בהן. 
עכשיו תגידו: ״אלה מקרים נדירים ואת חיה בפחד מוגזם״. אבל צריך רק מקרה אחד כדי להיכנס לסטטיסטיקה, ואני לא מוכנה לקחת את הסיכון.
רצתי לבד. ופתאום גבר זר רץ לכיווני, צועק משהו ומניף יד. אין פלא שלא ידעתי איך להגיב.

וזה לא רק מגדר – יש גם את החרדה הישראלית הכללית.
בישראל, כל מקום יכול להפוך לזירה של פיגוע. שנת המלחמה הגבירה את תדירות הפיגועים והחרדה גדלה בהתאם.
עכשיו תגידו: ״פיגוע בטיילת? בבוקר של יום חול? מה הסיכוי?״ אתם צודקים. אבל החרדה הזאת חיה בי חיים שלמים, היא הטבע הישראלי שלי. החשדנות וההימנעות הפכו לברירת המחדל. 

מה באמת גרם לי להירתע? הנשיות שלי? חשש מפיגועים? או הרגל של סגירות? אני לא יודעת. מה שברור הוא שבאותו רגע – לא הייתי פנויה למפגש תמים, מהנה ויפה.

סוף הסיפור

בדרך חזרה הביתה רצתי במודעות גבוהה, חיפשתי בעיניי את האיש, רציתי להחזיר לו כיף.
השעה הייתה כבר מאוחרת ואנשים צעדו בטיילת. התחלתי לאבד תקווה. קצת לפני הדק של נמל תל אביב זה סוף סוף קרה. 
״היי!״
הסתכלתי לשמאל וראיתי את האיש עם היד באוויר. הוא רץ בצד השני של השביל וחלף על פניי. לא הצלחתי לתפוס אותו – פספסתי את הרגע שוב.
״היי!״ קראתי באכזבה, והמשכתי לרוץ הביתה.