הסיפור על המירוץ מתחיל בראשון למרץ, יום אחרי מרתון תל אביב.
כשהתחלתי לקחת את הריצה ברצינות היעד שלי היה לרוץ חצי מרתון במרתון תל אביב. משפחה וחברים אמרו לי היעד שאפתני ולא אעמוד בו. אז התכוננתי: למדתי איך לבנות תוכנית אימונים, עמדתי בה באדיקות, שמרתי על תזונה ומנוחה. בסופו של דבר השלמתי את המירוץ בזמן טוב. 

עם האוכל (שעשוי מקמח מלא, לא לבן) בא התאבון. רציתי יעד חדש, עוד מירוץ. המטרה ההגיונית הייתה חצי המרתון במרתון ירושלים.

שוב אמרו לי לרדת מזה: המירוץ עוד חודש, את לא מכירה את ירושלים – המסלול מלא בעליות וירידות שידפקו לך את הברכיים, ובכל מקרה את מתאמנת רק במסלולים מישוריים. במקביל, סיפרתי לעצמי שהשלמת המירוץ בתל אביב הייתה עניין של מזל, ושלא יהיו לי כוחות לעמוד באתגר המפרך של ירושלים. נתתי לעצמי שבוע כדי לחשוב על זה. אם אחרי שבוע עדיין ארצה ביעד הזה אמצא את הדרך להתכונן אליו. 
השבוע עבר. נרשמתי למירוץ.

כדי להתמיד ולהצליח באתגר יום-יומי יש למצוא בו משמעות רוחנית. עבורי, המשמעות של הריצה היא פיתוח אינרציה. אם הצלחתי לקום לאימון מוקדם אז אני מסוגלת לקום לאימון למחרת, אם הצלחתי במירוץ אחד אני מסוגלת להצליח מירוץ נוסף. ככל שההצלחה ממשיכה ותחושת המסוגלות גוברת – הגוף רוצה אתגרים חדשים וקשים יותר. המסוגלות הפיזית מובילה למסוגלות בתחומי החיים האחרים. אני עושה יותר, מצליחה יותר. מאמינה בעצמי יותר.

ההכנות לירושלים החלו. מצאתי מסלול של כמה גבהות תלולות חמישה קילומטרים מביתי, עליתי וירדתי אותן פעמיים בשבוע. בשאר הזמן המשכתי באימונים הקבועים: ריצות טמפו, אינטרוולים וריצות הארוכות. 
ריצה בגבעות שונה מריצה במישור: במישור הריצה תופסת קצב אחיד, אפשר להניח לגוף לשייט בנוחות ולהנות מהסביבה ומזג האוויר. הגבהות דורשות נוכחות והתמקדות – בעלייה צריך להתמקד בקצב צעדים גבוה ונשימות עמוקות, ובירידה צריך להאט את קצב הצעדים ולהאיץ בעזרת כוח הכבידה שמושך למטה. נדרשתי להתמסרות ונוכחות, נתתי להן את כולי. במקביל שכרתי Airbnb כדי לישון קרוב לזינוק. סקרתי את מסעדות הפסטה הטובות בעיר וקבעתי לאן אלך לאכול.

חמישי – יום לפני המירוץ

בלילה האחרון ישנתי בלילה בדירה בג’רוז. בבוקר התעוררתי עם כאבי בטן, ומחר המירוץ.
הראש העלה חרדות: אני מתעוררת מאוחר ומפספסת את הזינוק, אני רצה ונופלת, או רצה וקורעת את הגיד בברך, או מסיימת בתוצאה גרועה. בתגובה, אני קובעת שמדובר בלחץ שמסמן שאני בחוסר וודאות ולא מכירה את המסלול מספיק טוב. את חוסר הוודאות הזה יש לתקוף ישירות – צריך ללכת את המסלול. 

כשצעדתי התמסרתי למזג האוויר הנעים, בירושלים היפיפייה על הזכות שיש לי להכיר אותה בצורה הקרובה ביותר. התבוננתי בעליות התלולות שמחכות לי. עליי לזכור שהעלייה לא רעה, היא רק מאתגרת, ואחרי כל עלייה מגיעה הירידה. ניסחתי מנטרה: אחרי העליה באה הירידה, אחרי האתגר מגיעה ההנאה, אחרי הרעש מגיע השקט. והבטחתי שאשנן אותה ברגעים קשים. 

כמו יין ויאנג – החיים מורכבים מהשילוב והחפיפה בין הפכים. דואנג דז׳ה דייק את הרעיון בשיר ״אני״ בספר הטאו: 

קל להסתבך
בין הגדרות של טוב ורע
קשה להגדיר באופן מוחלט
מה חיובי ומה שלילי
נכון ושגוי
מה מעט נבדלים השניים
ואולי לא ניגודים הם
אלא אבני ריחיים

עלייה והירידה, האתגר וההנאה, הרעש והשקט – אחד הם. הם לא יכולים להתקיים בנפרד, כי ההבדל ביניהם הוא שמגדיר כל אחד מהם. בעליות, אזכיר לעצמי שאני עתידה גם לרדת, ואזכר שאחרי הרעש יגיע השקט.

בסופו של דבר הלכתי חצי מהמסלול וחזרתי לדירה. את שאר המסלול חקרתי במשך שעות עם ChatGPT. הנה העיקר של מה שאמר:

קילומטרים 1–5: פתיחה מתונה

• תוואי המסלול: התחלה מישורית יחסית עם ירידות קלות.
• אסטרטגיה: שמרי על קצב רגוע כדי לחסוך אנרגיה לקראת העליות בהמשך.

קילומטרים 6–8: עליות משמעותיות

• תוואי המסלול: עלייה תלולה באזור הסינמטק ובריכת הסולטן. 
• אסטרטגיה: האטי את הקצב, שמרי על מאמץ יציב, והימנעי מהגברת דופק מיותרת.

קילומטרים 9–12: התאוששות והכנה

• תוואי המסלול: קטעים מישוריים וירידות קלות.
• אסטרטגיה: נצלי את הירידות להתאוששות, שמרי על קצב יציב והכיני את עצמך לעליות הבאות.

קילומטרים 13–16: עליות נוספות

• תוואי המסלול: עליות באזור רחוב ז’בוטינסקי ובית הנשיא. 
• אסטרטגיה: האטי שוב, שמרי על מאמץ עקבי והימנעי מהתשה מוקדמת.

קילומטרים 17–21: סיום בירידה

• תוואי המסלול: ירידות ומקטעים מישוריים עד קו הסיום.
• אסטרטגיה: הגבירי קצב בהדרגה, בהתאם לרמת האנרגיה שנותרה, וסיימי בחוזקה.

אחלה אסטרטגיה. ועכשיו ללכת לישון – מחר המירוץ.

שישי – יום המירוץ

זינקתי מהמיטה בארבע בבוקר. אכלתי כריך של בייגל, בננה ודבש (פחמימה טהורה וממש טעימה) נמתחתי ויצאתי אל מתחם ההזנקה בגן סאקר. הגן היה חשוך לגמרי. צחקתי למראה האצנים שזרמו למתחם, נמתחו ועמדו בתור לשירותים הכימיים. רק מי שמטורלל יקום באמצע הלילה ויסע כדי לרוץ במירוץ עממי בירושלים. כנראה שגם אני מטורללת.

בשש ועשרה הלכנו אל נקודת הזינוק, ובשש ורבע יצאנו לריצה. בהתאם לאסטרטגיה מאתמול, התחלתי בריצה נינוחה תוך התמסרות למנגינת הגוף.
עברנו בקריית הלאום, מרכז העיר והעיר העתיקה. העליות היו מתונות וארוכות – הגבתי צעדים קטנים ומהירים. מדי פעם הסתכלתי בשלטים שמעידים על כמה קילומטרים נותרו.
בין העיר העתיקה למשכנות שאננים הייתה העלייה הגדולה הראשונה. אחרי שעברתי אותה לקחתי ג’ל והאזנתי לתחושות הגוף: יש לי עוד הרבה כוח, הדופק לא מאוד גבוה וסיימתי עכשיו עלייה רצינית. אפשר להמשיך חזק. המשכתי לרחביה והמושבה הגרמנית. מפעם לפעם התבוננתי ברחובות, נופי העיר והאוויר הנהדר. חזרתי שוב ושוב על המנטרה: ״אחרי העליה באה הירידה, אחרי האתגר מגיעה ההנאה, אחרי הרעש מגיע השקט״. ברחוב ז’בוטינסקי חיכתה העלייה הגדולה הנוספת, ועליתי גם אותה. 

אוקיי, העליות הקשות נגמרו ואפשר להגביר קצב. הקילומטרים עברו: 15,16,17 ואני זורמת בתוכם. השמש ישבה לי על הראש, למזלי כבר הייתי בנקודה גבוהה במסלול והייתה רוח טובה. משמאלי נגלתה טיילת מדהימה שצפתה על כל העיר. 

הקילומטר ה-18 העיד שהסוף מתקרב, ואני מאיצה בהתאם.
בפנייה לקילומטר ה-19 אני נכנסת רחוב בשם ״דרך הקטמונים״ (הייתי מטושטשת אז ייתכן והשם לא נכון. אבל הוא חד משמעית הכיל את המילה ״קטמונים״) להפתעתי… הרחוב הוא עלייה אחת ענקית. אני ב-mood של האצה ולא רוצה לדפוק את הברכיים שלי. אז… אין ברירה – יש להאיץ בעלייה. 
אלה היו שבע וחצי דקות של מאבק. אני רצה, ממוקדת בעלייה, משננת שהירידה תגיע בקרוב… והיא לא מגיעה. הבנתי שהתבלבלתי: ChatGPT אמר שהעלייה הגדולה השנייה של המסלול נמצאת ליד בית הנשיא, בחלק במסלול שלא הלכתי, ובגלל שהייתה עלייה גדולה בז’בוטינסקי הנחתי שהיא העלייה הגדולה השנייה! אין… אסור לסמוך על AI. נו שוין – זה האתגר איתו יש להתמודד, ואני אתמסר לו. אחרי העלייה המשכתי בספרינט עד קו הסיום בגן סאקר. 

השלמתי את המירוץ תוך שעתיים ועשרים וחמש דקות. שיא אישי חדש.

כמה שעות חלפו ואני על הרכבת בדרך הביתה. בוהה בנוף ההרים שהופך למישור. המדליה על צווארי, ואני נוקשת עליה שוב ושוב – כדי לוודא שאני לא חולמת.

---

הטקסט הזה נכתב כמה ימים אחרי המירוץ. בהתבוננות לאחור – אני לא מופתעת שעמדתי ביעד שהצבתי.

הקלישאה נכונה – מסוגלות בריצה מפתחת מסוגלות כללית. אינרציה של מסוגלות היא פנימית, לא רואים אותה מבחוץ. למרות שהמסוגלות שלי גדלה – הסביבה ציפתה ממני ליכולות דומות. בעקבות הסביבה גם אני ציפיתי מעצמי למעט. ובכל זאת – האינרציה גרמה אותי לפעול.
המירוץ הוא דוגמה מושלמת למכשולים מיותרים שהנחתי בפניי. פשוט… הייתי עיוורת ליכולותיי. 
במשך שנים, התרגלתי לדיבור פנימי שמצפה ממני למעט ומתרכז במה שעלול להשתבש. בפועל ובמקביל פעלתי כדי להגיע למטרות שלי בחריצות, דיוק וכוונה. כשהאתגרים הגיעו וצלחתי אותם – הגבתי בהפתעה. 

התגובה מעידה שחוסר האמונה בעצמי היה המכשול היחיד בדרך למטרה. איכשהו, בלי לשים לב, התגברתי גם עליו.

אני רוצה להתרגל לציפייה חדשה. לא להיות מופתעת שוב. אם אני לא אאמין במסוגלות שלי לביצוע הדברים האלה, ואם לא אפעל עבורם – אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אם לא אאמין בי, ולא אספק לעצמי הוכחות, אף אחד לא יאמין בי. 

״אחרי העליה באה הירידה, אחרי האתגר מגיעה ההנאה, אחרי הרעש מגיע השקט״

תמונות מהמירוץ (היחידות בהן אני לא נראית כמו טרול שזקוק להנשמה)