עזבתי את העבודה האחרונה שלי במטרה לחשוב. כלומר, להקדיש יותר זמן למחשבה ולנחת. מטרתי הייתה להבין מה אני רוצה לעשות בחיים ומה דעתי על דברים. בשלושת החודשים שעברו מאז הצלחתי לייצר יותר עוגנים של ״זמני מחשבה ורפלקציה״ בלו״ז, אבל גיליתי שבכל פעם שאני רוצה להרהר במשהו מסוים הראש שלי חושב על הכל חוץ מעל הדבר המסוים שיש לחשוב עליו.

זרם התודעה נראה בערך ככה:

החיים דורשים שנפזר את הקשב שלנו: המאה ה-21 דורשת חיבור תמידי בשביל עדכונים ומיילים, המצב הפוליטי משתנה ואנחנו חייבים להיות צמודים לחדשות, ובמקביל לכל זה אנחנו צריכים לנהל חיים קטנים של אנשים פרטיים עם קשרים, קריירה ותחביבים. בכל פעם שאני מנסה לחשוב על הדברים במקביל אני לא מצליחה לחשוב על דעתי האמיתית, מה עשיתי נכון ולא נכון, ומה עליי לעשות בהמשך. בקיצור – כל זמן למחשבה כזאת משאיר אותי בידיים ריקות.

בספר ״deep work״ קאל ניופורט מבדיל בין:

• עבודה שטחית: משימות שאינן דורשות מאמץ קוגניטיבי משמעותי, בעלות אופי לוגיסטי, ולעיתים קרובות מבוצעות תוך הסחות דעת. מאמצים אלה אינם יוצרים ערך חדש משמעותי בעולם וקל לשכפל אותם.
• עבודת עומק: פעילויות מקצועיות המתבצעות במצב של ריכוז נטול הפרעות, אשר דוחף את היכולות הקוגניטיביות שלך לקצה. מאמצים אלה יוצרים ערך חדש, משפרים מיומנויות וקשה לשכפל אותם.

אני מבקשת להמיר את המושגים האלה מהמילה ״עבודה״ למילה ״קשב״. בגלל הנסיבות שפירטתי קודם רובנו מתמסרים לקשב שטחי. אבל הקשב שמביא תוצאות אמיתיות הוא קשב עמוק. צריך לפנות זמן רב, להתמקד בשאלה מוגדרת, ולכוון את המחשבה כדי שתענה על השאלה.

אין אפשרות לייצר קשב כזה אלא אם עושים את זה בכוח. הפתרונות השכיחים הם להירשם לריטריט, לשמור שבת כדי להתנתק ממסכים וכדומה. מניסיוני – זה לא תמיד עובד. אפשר לפרוש לכמה ימים, אבל בסוף אנחנו תמיד חוזרים לשגרה האינטנסיבית של היום-יום, פרישות של ימים בודדים לא מספיקות כדי לייצר רמת קשב חדשה, ומדיטציות של דקות בודדות מדי יום יכולות להרגיע, אבל הן לא מאפשרות מחשבה עמוקה. יש פתרונות נוספים כמו לקבוע זמנים של deep work במשרד או לקום בארבע וחצי בבוקר כדי להיות עם עצמך, אבל כדי להתחייב אליהם צריך לספוג ביקורת מהסביבה או ללכת לישון בשמונה בערב. זאת לא תוכנית לטווח הארוך.  

נשארנו עם אותה השאלה: איך אפשר לייצר עוגני קשב עמוק בעולם המודרני ולהתחייב אליהם לאורך זמן?

בעיניי התשובה היא ריצה (מכאן והלאה, אתם מוזמנים להחליף את המילה ״ריצה״ עם המילה ״שחייה״ או ״יוגה״ או כל ספורט מונוטוני שאתם אוהבים). כשמתבוננים בגרף הקשב שלי מהפסקה הראשונה אפשר לראות שני אופני פעולה:

• האני הפועל: החלק בתודעה שמונע מהרגלים, סיפוקים מיידים ודחפים גופניים, ומשתלט על הקשב בפעילות היום-יומית במטרה לתחזק את השגרה.
• האני החושב: החלק בתודעה המבקש זמן ומרחב לאפליקציה, עיבוד מידע מעמיק, וגיבוש תובנות משמעותיות על החיים והעצמי – במטרה להשתפר.

האני החושב מבקש יותר מרחב, יותר זמן, ולייצר לעצמו גירויים. לעומתו, האני הפועל מונע מהתמכרויות וסיפוק מיידי. בכל פעם שהאני החושב יבקש לפנות זמן למחשבה, האני הפועל יסלק אותה על ידי פתיחת האינסטגרם או הסטת זרם התודעה לכמה אני רעבה או כמה אני עייפה. הריצה היא שעבוד של האני הפועל לטובת האני החושב. כשמתחייבים לפעולה פיזית אחת לאורך זמן – האני הפועל חייב להתמקד במאמץ הגופני כדי להשלים אותו. אם עושים את המאמץ בעצימות הנכונה ובכמות הזמן הנכונה, האני החושב יוכל להתנתק מהגוף ולאפשר לעצמו סוף סוף לחשוב. כשאני רצה אני עם עצמי, ואין לי ברירה אלא להתמודד עם עצמי. זה מרחב חדש של שקט וקשב, שמאפשר לי סוף סוף לפגוש את עצמי.

נכון שאפשר להמיר את הפעולה הזאת לריטואלים אחרים כמו הליכות או בהייה. אבל מניסיוני, אם אין יתרונות לפעולה עצמה אז הגוף לא ירצה להמשיך בה. גם ככה קשב לפגוש את עצמי ולחשוב בכזאת אינטנסיביות. אבל לריצה יש יתרון: היא מספקת תמריץ פיזיולוגי שמקל על ההתמדה. כשהרגל הופך לטקס עם ערך בריאותי, קל יותר לשמר אותו. לעומת זאת, אם נוותר על הליכה – לא הרווחנו ולא הפסדנו כלום.

איך אפשר להפוך את הריצה לעוגן של קשב? הנה כמה טיפים:

• תכננו מראש: ריצה ללא מטרה היא המתכון המושלם לחירפון. אם פשוט תצאו, תשאלו את עצמכם ״לאן לפנות עכשיו?״ או ״כמה רצתי??״ או ״אני לא מאמין שאיזבל ונועם מחתונמי נפרדו״ כל שלוש דקות. לפני הריצה, הקדישו כמה דקות לתכנון המסלול שלכם ולנושא עליו תרצו לחשוב. אני אוהבת לרוץ במסלול קבוע, ולפני שאני יוצאת אני כותבת את נושא המחשבה על גב כף היד שלי. 
• רוצו לאט: המטרה היא השקט, ולא התוצאה. אם תרוצו מהר מדי תתעייפו מהר ותיאלצו להתמקד בכמה שאתם גמורים. במקום זה, מצאו מהירות שתוכלו להחזיק בה לאורך זמן. תדעו שאתם בקצב הנכון כשהגוף נכנס לאוטומט: הרגליים מתחילות לנוע מעצמן, והנשימה משתלבת בהן באופן טבעי. בהתחלה תהיו איטיים באופן בלתי נסבל, אבל בהמשך הכושר שלכם ישתפר. אני למשל רצה בקצב של 7:30 דק לקילומטר, זה ממש לאט. אבל בסופו של דבר, אני רוצה לחשוב ולהנות ולחזור לרוץ גם מחר. לכן הקצב הזה הכרחי.
• הקשיבו לגוף: אצנים משווים את הריצה למדיטציה. בזמן שבמדיטציה מתמקדים בנשימות, בריצה מתמקדים בקצב הצעדים. כשהגוף נכנס לאוטומט מהסעיף הקודם, הרגליים והנשימה הופכים לקצב אחיד שההקשבה לו מרגיעה ומאזנת, הופכת למדיטציה בעצמה. אם הקשב שלכם גולש, או שאתם משתעממים – תחזירו את הקשב לקצב הנעים שבראתם בעזרת הגוף שלכם.
• התמדה: זה לא יעבוד אם לא תתחייבו. ככה הרגלים בריאים עובדים. עלינו להתחייב אליהם לאורך זמן כדי לראות תוצאות. לא צריך לרוץ בכל יום, פעמיים-שלוש בשבוע ממש מספיקות. בהתחלה זה יהיה קשה ויראה כמו עול, אבל אם תתמידו הגוף יתרגל אליה ואפילו יבקש אותה מכם.

הקשב הוא אחד המשאבים החשובים ביותר של האדם. בתקופה האינטנסיבית שאנחנו חיים בה, נדמה שכולם רוצים את הקשב שלנו, וכל הזמן. אחריותנו היא לייצר עוגנים של הקשבה ונוכחות ביום יום שלנו, ולהתמיד בהם לאורך זמן. הריצה היא פתרון לא צפוי לאתגר הזה. אני מקווה שהפוסט הזה לא רק הציג את הריצה כפתרון פונקציונלי לבעיה, אלא גם שינה את דעתכם כלפי הספורט: הוא לא רק דרך לשמור על הבריאות והמשקל, הוא גם דרך לשמור על הקשב הפנימי שלנו.