השעה 5:05 לפנות בוקר. אני יושבת על המיטה, נשענת על הקיר, לוגמת קפה שחור. את התמר כבר אכלתי. לפני עשרים דקות התעוררתי בעצלתיים, נגררתי בפיהוקים אל הקומקום בשביל טקסט-טרום-הריצה שלי, ועכשיו אני כאן, כותבת. היום יש אימון אינטרוולים, ואני מתכננת לרוץ בים בזריחה. אני עייפה, והרעיון לא נשמע לי אטרקטיבי כרגע, אבל אני יודעת שאצא. כזאת אני. עושה את הדברים.

לא כתבתי כאן כמה ימים טובים. טלי ואני נסענו למצפה רמון, כי רצינו להתנתק קצת מהעולם, להרהר, ולשהות יחד בשקט שלנו. זה היה טיול חלומי. שכרנו יחידת דיור קטנה ברחוב נחל רעף, 15 דקות מהמרכז התרבותי ו-15 דקות מהמכתש עצמו. כשהגענו, הצעתי שנראה את הזריחה והשקיעה משפת המכתש בכל יום. טלי ענתה “ננסה” – שזה פחות או יותר אישור מבחינתה.

למחרת בבוקר הערתי אותה ב-5:30. “אנחנו לא נספיק להגיע לזריחה,” היא מלמלה תוך כדי פיהוק. “היא מתחילה בשש.”

״אז כדאי שנרוץ לשם״, עניתי

יצאנו בשש וחצי ולקחנו פנייה לא נכונה. במקום רבע שעה ריצה, רצנו ארבעים דקות. אבל זה היה בקטנה. טלי השמיעה לי מוזיקה שהיא אוהבת, אני לרלרתי כדי לשמור על קצב קליל, ורצנו לאט, מאוד לאט. עברנו בכל מצפה רמון, היה כיף. כשהגענו, השמש כבר הייתה גבוהה, אבל זה לא שינה דבר. אנשים עשו מדיטציה, אחרים טיפסו על צלעות הסלעים. שפת המכתש הרגישה כמו הקצה של האינסוף.

בערבים חזרנו שוב. ממוצע של 4–5 קילומטרים משותפים, ועוד 2–3 קילומטרים שאני תרגלתי בעלייה ליד מרכז המבקרים. בבקרים, העיר נצבעה בכתום וכחול-סגלגל ובראש הגבעה שעליתי עליה נשבו רוחות חזקות. בערבים, השמש שקעה בן רגע והכוכבים מילאו את השמיים. חווינו זמן נדיר יחד, והתמלאתי בשקט מסוג חדש – נוכחות חדשה. חוויית הריצה במצפה הייתה אחרת. כשהגוף בתנועה מול המכתש הפתוח, משהו בראש משתנה. החשיבה מתחדדת, והקצב של הצעדים מתמזג עם הקצב של המחשבות.

באחד הימים, בזמן ריצה בעלייה, עלה בי רעיון שלא עזב אותי מאז: איך אני יודעת שפעולה מסוימת היא “שלי”? מה מבדיל אהבה אמיתית למשהו, ממשהו שאני נגררת אליו רק כי זה מה שהעולם סביבי מתגמל?

אני אוהבת לרוץ. אני חוזרת לזה שוב ושוב, מתמזגת בחוויה, ממלאת ממנה אנרגיה. כשיש לי זמן פנוי, אני רצה; כשאין לי זמן, אני מתגעגעת. הספק רודף את הריצה והגעגוע, ותוקף ברגע שהאימון נגמר, מביע טיעון אחר בכל פעם:

• הו הו! את רצה באדיקות כי משעמם לך ואת לא מוצאת שום דבר בעל ערך לעשות עם חייך. זו סתם הסחת דעת!
• הו הו! את רצה כי זה טרנדי עכשיו. צעירים רבים רצים כדי להצליח להשיג שליטה עצמית בעולם מלא במשברים פוליטיים וחברתיים! זו לא הגשמה, זו היגררות אל עדר!
• הו הו! את רצה כי את רוצה להיות רזה יותר. כי אידיאל היופי הכניע גם אותך. כי את אוהבת את עצמך כשאת רזה יותר. חחחח, איזה שטחית את!

בזמן הריצה, הנחתי לעצמי לשהות עם השאלות האלו. כל אחת מהן נשמעה אמינה.

אפשר לראות כל פעולה משני כיוונים:

1. תוצר של הבנייה חברתית – המשך של נורמות, מגמות וציפיות חברתיות. אני פועלת בהתאם לאופנה או משהו שאנשים סביבי עושים.
2. תוצר של מהות פנימית – משהו שנובע ישירות מהנשמה, מהאני האמיתי שלנו. כחלק מהגשמת עצמי פנימי בעולם, שמאותת לנו אם אנחנו פועלים בהתאם לטבענו על פי האינטואיציה ותחושת הסיפוק שלנו מפעולה.

הגישה הספקנית שלי הובילה אותי אוטומטית למשקפיים של ההבנייה החברתית: העולם מעריץ פרודוקטיביות, אז גם אני לא מסוגלת לשבת בשקט. כולם עסוקים בספורט ואורח חיים בריא, אז ברור שגם אני נשאבת לזה.

אבל מה אם אנסה להטיל ספק מהצד השני?

הריצה מפעילה בי תכונות שאני אוהבת בעצמי – משמעת עצמית, שיפור מתמיד, סקרנות לגבי העולם הפיזי, חשיבה טהורה, יכולת להתגבר על התנגדויות. הן היו שם תמיד. ומה אם הריצה פשוט מאפשרת לי לחיות אותן החוצה?

אולי זו הסיבה שאני ממשיכה? אולי הריצה היא לא הכלא החברתי שחשבתי, אלא החופש הכי גדול שלי?

ההסתכלות הזו מאירה את הדברים באור חדש של חמלה, הכרה עצמית ואהבה. הביקורתיות שהייתה בראש כל הזמן נדחקה הצידה, רוטנת באוזן אבל פחות דומיננטית. במקומה נפתח מימד חדש של שקט ונוכחות. זאת מי שאני בעולם, וזה אופן הפעולה שלי כרגע.

אני רוצה לבנות את חיי בדיוק כך – למצוא עוד פעולות שאני אוהבת ולראות אותן כהמשכיות של הנשמה שלי.

יכול להיות שהריצה שלי היא עדיין פעולה “חברתית” – פעם, אדם עם נטייה להתבוננות פנימית היה הופך לנזיר, היום הוא רץ או כותב בלוג. אבל זה לא משנה. אני זקוקה להתבוננות, והעולם שבו אני חיה מאפשר ומתגמל ריצה. כך, הצורך הפנימי שלי לובש את הצורה שהחברה מציעה, והסיפוק שאני חשה מוכיח שזה לא מקרי.

כולנו פועלים בתוך הקשרים חברתיים, והאופן שבו אנחנו מבטאים את עצמנו מושפע ממה שהעולם מעריך ומאפשר. אפשר לראות בכך כבלים חיצוניים שמעצבים אותנו, אבל אפשר גם לראות את זה כהזדמנות – למצוא בתוך אותם מבנים את מה שבאמת מהדהד עם מי שאנחנו. הריצה, כמו כל עשייה אחרת, מתקיימת במתח הזה – בין השפעה חיצונית לביטוי פנימי. במקום להיאבק בשאלה האם היא “שלי” או “של העולם”, כאילו היא שאלה בינארית של שחור-לבן וללא תשובה חד משמעית, אני בוחרת נקודת מבט שמאפשרת לי לפעול מתוך חיבור, שלווה וקבלה. דרך הטלת ספק וגילוי מחדש, אני מוצאת את הדרך שלי בעולם – תוך כדי תנועה, פנימה והחוצה.