ישראל + אירוויזיון = 3>

אומרים שהישראלים אוהבים את האירוויזיון כי חשוב הייצוג מול אירופה – אבל זה הסבר חלקי. 

השירים שאנחנו שלחים לא דומים לפופ המקומי, שבמרכזו דת, אהבה רכה, או לאומיות מיליטריסטית. זה ברור: השירים נכתבים לפי כללים זרים, עם מטרה אחת: לנצח בתחרות. 

אז אם הייצוג שלנו הוא לא בדיוק אנחנו, למה אנחנו עדיין מרגישים מיוצגים? 

איך אפשר להסביר את זה?

קשה לדמיין אירועי קאמפי יותר מהאירוויזיון – תחרות מוזיקה ראוותנית, פופית וקלישאתית. לכן, כדי להבין את הסיבה להזדהות הישראלית, עלינו להבין את מה שמוצג על הבמה. נוכל להבין אותו דרך שפת האירוויזיון – שפת האסתטיקה, וליתר דיוק: שפת הקאמפ. אבל מה זה קאמפ?

לפי המאמר (האגדי) ״Notes On Camp״ מאת סוזן סונטאג, קאמפ הוא תפיסה שרואה את העולם דרך אסתטיקה מוגזמת – סגידה ליופי, לסטייל שגובר על תוכן, וכך משדר מסר חתרני בעצם צורתו:

 ״קאמפ הוא אהבה של מה שמוקצן, מה ש’לא יושב בדיוק’… חפצים שמשרתים מטרה פרקטית אך משדרים מסר אחר לגמרי״. 

לא כולם מתחברים לאסתטיקה של האירוויזיון – על טעם ועל ריח וכו’ – אבל קשה להתעלם מההשפעה של תחפושות, צילומים מוגזמים או שימוש במוטיבים הזויים (למשל, גמדים) על הצלחת השירים. לעיתים, המדינה מוסיפה לסלט האסתטי גם אלמנטים מסורתיים – כדי לספר את הסיפור שלה. 

במקרה של ישראל, דווקא האלמנט המסורתי הוא לב הסיפור, והוא עמוק הרבה יותר מגימיק על הבמה. 

הסיפור הישראלי באירוויזיון

כשעפרה חזה שרה ב-1983 את ״חי״ על אדמת גרמניה – בחיוך, בלבוש לבן, עם רקדנים שלבשו צהוב – נולד הסיפור הישראלי בתחרות: חווינו אסון, התגברנו עליו, צמחנו והנה אנחנו כאן – שרים ומנצחים. בפרצוף שלכם, אירופה. 

בשנה זו הונצחו שני קונספטים שמלווים את ההשתתפות שלנו בתחרות:

• הכל פוליטי: לא באנו רק לשיר, באנו לייצג. כל מילה, כל תנועה על הבמה, לפני שהם מופעים מהנים – הם ייצוג של הישראליות. 
• מסר כפול: תחת האסתטיקה המוגזמת, לקהל הישראלי והאירופי מונגשים מסרים שונים: כלפי חוץ – הישרדות, תקומה, תקווה. כלפי פנים – בניית זהות ישראלית. 

ומי שנושאת את הנרטיב על גבה היא בעיקר הזמרת – שצריכה להיות גם כואבת, גם שמחה, גם יפה וגם נגישה.

מה השתנה?

מאז מלחמת ״חרבות הברזל״ הנאמברים האירוויזיונים נשאו משקל כפול. הנרטיב הלאומי נותר בעינו, אבל העטיפה האסתטית שלו הפכה דרמטית, כואבת ורגשית במיוחד. 

שלחנו שני שירים:

• Hurricane – עדן גולן (2024) 
• New Day Will Rise – יובל רפאל (2025)

היה אפשר לצפות שהישראלים יוותרו על הצפייה – כי אנחנו לא צריכים תזכורת לכמה שקשה פה. אבל ההיפך קרה: נתוני הצפייה רק עלו, וגמר האירוויזיון ב-2025 היה הגמר הנצפה ביותר ב-20 השנים האחרונות.

אז מה יש בהופעות האלה? מה הופך אותן לרלוונטיות דווקא עכשיו? כיצד הן מבטאות מצב רוח שלא עובר בפופ הישראלי הרגיל – ומהו בכלל אותו מצב רוח?

כדי לענות על השאלות האלה, נתבונן בשני אלמנטים בולטים מתוך ההופעות עצמן.

תפאורה ואווירה

שתי ההופעות מציגות כאב – אך בדרכים שונות בתכלית. איך כל תפאורה מבטאת רגש? 

הנה תמונות של הבמה בהוריקן:

אז יש קשת סביב עדן, על פלטפורמה קטנה (הילה? גבול?) כשהיא יוצאת מהקשת, הנאמבר מתפרץ: מאחוריה מסך מתחלף בקצב מסחרר – כחול, לבן, כתום – התפוצצות של צבעים חדים. אזהרה לחולי אפילפסיה. הרקדנים, בלבוש אחיד, נעים בתנועות גדולות וחדות, פועמים על הבמה. האלמנטים החדים יוצרים במה מינימליסטית אך עמוסת הדף רגשי וקמאי. בום! קשת זוהרת. בום! רקדנים קופצים. בום! הצבע התחלף. בום! סוף.

והנה הבמה בניו דיי וויל רייז:

הבמה ריקה, פרט למרפסת ענקית במרכזה – רפרנס למרפסת המיתולוגית של הרצל – היא מעוצבת כמו נברשת: מוגזמת, עדינה. ברקע – מסכים מתחלפים מנקודות לבנות (נראות כמו כוכבים) לסרטון של מפל זורם. בפריים האחרון המסכים נבצעים בלבן – תקווה, אולי.

שתי התפאורות יוצרות דרמה – אך בדרכים אחרות. ב־2024, הקמאיות התגלמה בהתפוצצות: צבעים מתחלפים שדימו צעקה, תפאורה אבסטרקטית ודינמית (קשת, מסכים), ורקדנים בתנועה דרמטית. זו הייתה השתלחות של הלם. ב־2025, הקמאיות הפכה להתכנסות: במה שקטה ברובה, אלמנטים מוחשיים ומרוסנים יותר (מרפסת, מפל). אז ישנה התחדדות והתכנסות, אך השורה התחתונה – הרגש המוגזם שבא לידי ביטוי – נותרה זהה. 

אפשר להקביל את המהלך הזה לצופים הישראלים: גם אצלנו, עם הזמן, ההלם התכנס והתחדד – אבל האם הרגש נשאר אותו רגש?

הזמרת כדמות מרכזית

זוכרים את ההופעה של עפרה חזה? יופי. הזמרת האירוויזיונית הישראלית היא לא רק פרפורמרית – היא סמל. לכן עכשיו ננעץ מבט (בקטע לא מטריד) בהופעת הזמרות עצמן. 

עדן מתחילה את השיר במרכז הקשת, מוארת בהבהובים, עומדת בפוזה קצת מיתית ומלווה בצליל דרמטי. הרקדנים מופיעים, מוליכים אותה אל מרכז הבמה, ורוקדים מאחוריה כשהיא שרה למצלמה.

המרכזיות של יובל שקטה יותר: היא צועדת מעט, שרה אל המצלמה, נועצת בה מבט, תנועות היד שלה רכות – מכוונות את המילים ואת הרגש. 

שתיהן במרכז הבמה, אבל חוץ מלשיר – הנוכחות שלהן סטטית. כאן נכנס הקאמפ. נשוב אל notes on camp. סונטאג כותבת: ״דמות, על פי גישת הקאמפ, מובנת כמצב של בעירה תמידית – אדם שהוא דבר אחד, מאוד עז…״. במקרה הישראלי, הבעירה הזו לא דורשת תנועה אלא להיפך: פשוט לעמוד שם, על הבמה, בציפייה שהנוכחות, הכריזמה, והשירה שלך – גם אם התגלתה רק לפני חמש דקות ב״כוכב הבא״ – תגרום לכולם להתבונן בך. 

תעוזת הזמרת פשוט לעמוד שם – מרכזית ופסיבית במקביל – שווה לפרדוקס של הישראליות מאז תחילת המלחמה. 

הישראלי החצוף, הנושא בנטל, רוצה להיות במרכז: תראו אותי עומד, צועק את הכאב שלי (כמו בהוריקן) אחר כך – תתקרבו, תחבקו אותי (כמו בניו דיי וויל רייז) ולמה דווקא מול אירופה? כדי לנופף בפרצוף של האנטישמים. אבל בואו נתעלם מהעובדה שיש מלחמה בחוץ, וישראל כבר לא בתפקיד הקורבן, בסדר? 

ההפגנתיות הישראלית הפכה לסבילות, שמתבטאת בנייחות על הבמה. בעיניים אחרות, או על במה אחרת, הנייחות הזו היא כפיות טובה.

סיכום – הטירלול האסתטי

האם עם ישראל באמת מתאחד סביב אירוע כל כך מטומטם ושטחי כמו האירוויזיון? לא. אבל לא כי הוא לא מתאחד – אלא כי האירוויזיון הוא לא דבר מטומטם ושטחי. 

איכות השיר הישראלי נמדדת במסר האסתטי של הנאמבר עצמו. זו אסתטיקה שפונה פנימה – מאחדת ומעמיקה בדרכים שמילים לא תמיד מצליחות. תנועה בימתית אחת בחסות דגל המדינה שווה אלף מילים – אבל רק אם היא מצליחה לבטא רגש שכולנו עדיין מזהים.

אבל הרגש, עבור חלקנו, כבר השתנה, והייצוג? הוא ממשיך לשדר את אותו תדר ישן: התפוצצות רגשית, פסיביות כפוית-טובה. כך הוא משאיר את הנרטיב שלנו במקום, והופך אותו ללא רלוונטי. 

למה אנחנו – ציניים, מתחכמים, לא פראיירים – מתמסרים ברגש להופעה כל כך… לא רלוונטית? אולי אנחנו מקווים שכך אירופה – מערבית, מנותקת, לא מבינה אותנו – תצליח לתפוס את המציאות הישראלית הבלתי נתפסת. ואולי הקלישאות האלה הן המקום האחרון שבו הישראלים עדיין מרגישים יחד.