למה להתעסק בפליטים עכשיו?

לפי רשות האוכלוסין וההגירה, בישראל חיים כ- 31,000 מבקשי מקלט ופליטים אפריקאים. הם נעזרים בשורה של עמותות, שמתאמצות כדי לסייע לפליטים לשרוד או לקבל מעמד אזרחי במדינה, תוך התמודדות מול הרים בירוקרטיים בלתי אפשריים. המאמצים האלה, לרוב, נכשלים. 

במסגרת הזו מתרחשת עלילת הספר ״צוּלוּל״ מאת גוני דולב-השילוני, שעבד בעצמו במשך שנתיים בתחום הזה (אם אפשר בכלל לקרוא לזה תחום) עבודת הקודש של העמותות חשובה מאוד, אבל בתוך כל הבלאגן שמתחולל מסביב – מי בכלל מסוגל להתמסר לספר על נושא הפליטים?

מה באמת קורה בנווה שאנן

צולול לא דומה לספרים אחרים שעסקו בפליטים – וכאן בדיוק טמון כוחו. אנחנו מצטרפים לדן, בן עשירים תל אביבי ואידאליסט, שעובד בעמותה המסייעת לפליטים אריתראים בנווה שאנן. דרך עיניו, אנחנו פוגשים את תושבי השכונה – פליטים, עובדי עמותות, זונות, סרסורים, שוטרים – דרך רצף של סצנות קצרות, אבסורדיות ומצחיקות לרגעים. 

לא נדרש לזכור את הדמויות. הן באות והולכות, לא עוברות תהליך פנימי. בניגוד למה שמקובל בספרות העכשווית, שמתמקדת בהתפתחות הפסיכולוגית של הדמויות. תחת קצב האירועים המסחרר של הספר הן צריכות פשוט לשרוד.

זו הנקודה שהופכת את הקריאה למעניינת: בהינתן המערכת הכאוטית בה היא מתקיימת – הנתינה פשוט לא יכולה להיות אלטרואיסטית במלואה.

הסתירות בנתינה

הספר לא מטיף למוסר אלטרואיסטי, אלא מציג את הנתינה כפי שהיא באמת – סבוכה, מקוטעת, ולעיתים מלאה רגשות סותרים. המורכבות הזו נחשפת דרך הדמויות עצמן, ולא נוחתת כמסקנה חיצונית.

כך, למשל, אומרת אחת מעובדות העמותה:

״…זה שהם פליטים לא אומר שהם קדושים. ואם הם משגעים את השכל – מותר לצעוק עליהם… אבל גם זה שהם מתנהגים חרא לפעמים לא אומר שהם לא ראויים לעזרה. …צריך ללמוד להחזיק את המקל הזה בשני קצותיו.״ הספר מתעקש שלא להחליק את הסתירה, אלא להותיר אותה בלתי פתורה – וכך גם אמינה.

במקום אחר, אנחנו פוגשים דמויות חיצוניות שמנסות להשליט סדר דרך מושגים מעולמן: ״הרחוב פה (בתחנה המרכזית הישנה) הוא לא רק חדר שינה, הוא בית שלם. ישנים בו, בו אוכלים. שמקבצים נדבות – הוא הופך לחדר עבודה. וממש כמו בחדר שינה אינטימי, גם מזדיינים בו. מה שאנשים מחביאים – קורה פה על המרצפות.” 

ואז, דווקא ברגע של שקט, דן, הגיבור, אומר משהו אחר לגמרי, כמעט מצחיק: ״בסופו של דבר הפליטים שאני הכי אוהב… הם אלו שחולקים איתי את אותם תחומי עניין, או לפחות את אותה הנטייה לצפות עם סיגריה בסרטונים מידעיים ביוטיוב״. הקרבה לא נוצרת מתוך רחמים, אלא מתוך שגרה, הומור ובדידות משותפת. זהו רגע נדיר של אינטימיות אמיתית, בלי גאולה.

דמות המספר 

מעניין במיוחד להתעכב על דן, גיבור הסיפור והמספר. הוא מתחבט: האם העבודה בעמותה היא שליחות חברתית, או רק מרד מאוחר בהוריו?

 ״…סוכני הדיכוי הגדולים ביותר הם למעשה אנשים כמו אבא שלי ההייטקיסט, גברים לבנים שמרוויחים הון ועובדים מקומות עליונות במגדלים״. הוא אומר.

ברוב הסצנות הוא צופה מהצד, ומתאר לנו את ההתרחשות בטון אנליטי ויבש. בשלב הוא אף נהיה מעיק – אבל דווקא הריחוק הרגשי הזה מציל את הכתיבה. הוא מתאר את הדמויות באהבה מסוימת, מרוחקת. 

מדי פעם אנחנו זוכים להצצה אל עולמו האישי, בין ימי העבודה או כרפלקציה על ההקשר החברתי שהוא חי בו. ״מה זה כל האקטיביזם הזה?״ הוא שואל. 
״…נגיד שהצלחתי להשתמש בעברית הנקייה שלי ובפריווילגיות האשכנזו־תל אביביות שלי בשביל להצליח לרשום מבקש מקלט אחד לקורס טבחות, כמו שהוא רצה. בהינף החלטה ממשלתית אחת עדיין יהיה אפשר לכלוא אותו באמצע הנגב או לגרש אותו לקיבינימט, ואת תעודת ההרשמה שלו למכללה אפשר יהיה לקפל למטוס או לתחוב בתחת. 
״אני פשוט מודה בזה שמעשיי, חשובים ככל שיהיו, עומדים על כרעי תרנגולת. אני גאה בהם, אבל גם מכיר אותם.״ 

לדן יש תפקיד מפתיע: הוא לא מעורר הזדהות רגשית עמוקה, ולקורא המעורב לא יכול שלא להסכים איתו.

האם מותר ליהנות מספר על מציאות מדכאת?

התשובה לשאלה שבכותרת: אני לא בטוחה. אולי רק ריאליזם אבסורדי ומצחיק מסוגל לתאר את המציאות של היום בלי לייפות אותה.

אבל לצד הדיון החשוב הזה, צריך לומר גם את זה: צולול הוא פשוט ספר טוב. הקריאה בו סיפקה לי שעות של עניין והנאה, ותיאורי הדמויות והרגעים מתוכו יישארו איתי עוד זמן רב.