ברביעי, טלי ואני התבשרנו שחבר רחוק נהרג בתאונת דרכים.

הוא ניהל את הבר האהוב עלינו – הלאוטר בכיכר גבעון, ותמיד חזר מהמשמרות באותה דרך, מסלול שלקח לו שבע דקות. בערב שלישי, כשהלך הביתה כהרגלו, פגע בו אוטובוס. להבנתנו, הוא נהרג במקום.

החברים שהיו בלוויה סיפרו שהוא נקבר בארון, לא בטלית. ביהדות נהוג לקבור את המת בטלית בעקבות הפסוק: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, כדי שהגוף יתמזג עם האדמה. כשקוברים אדם, נהוג לקבור את כולו – גופו, בגדיו, ובמקרה של תאונה או רצח, גם את הדם והאיברים שפלט. במקרים כאלה, קוברים בארון, כדי להכיל את הכול במקום אחד וכדי לא לזעזע את הנוכחים. אני מקווה שהוא לא סבל.

הוא היה בן 33 או 34, גר בתל אביב, ניהל את הבר. נפגשנו דרך חברים משותפים, ובדרך כלל ניהלנו שיחות חולין. אני זוכרת אותו כמישהו מקסים, רגוע, ושמח בחלקו – מהאנשים שאומרים עליהם “יש לו לב זהב”. טלי ישבה בלאוטר בראשון ופגשה אותו. הוא סיפר לה שהוא סוף-סוף שמח, שיש לו חברה שהוא אוהב, ושגם בעבודה העניינים מתאזנים. היא אמרה לי שהעיניים שלו נצצו כשהוא דיבר. יומיים אחר כך, הוא נהרג.

מצאנו נחמה בכך שאנחנו מתאבלות יחד, ושהוא היה בתקופה טובה בחייו. זה מוזר – הידיעה שמישהו מת כשהוא היה מאושר, כאילו זה עדיף על למות עצוב או ממורמר. 

בהתחלה הייתי בהלם. אבל בגלל שהוא היה חבר רחוק, ההלם חלף מהר, וחזרתי לעיסוקיי: למחשבות, לטיולים במצפה רמון. טלי לקחה את זה קשה יותר. היא חוותה הרבה אובדן השנה וזה השאיר בה עצב ואדישות. חיבקתי אותה חזק ודיברנו. שוטטנו והבטנו בטבע, בשמיים. העולם גדול כל כך, עוצמתי כל כך, ואנחנו כלום לעומתו. כלום לעומת הממד האחר של המציאות, זה שמייצר את המקריות שעלולה להוביל למוות. עכשיו, שבוע אחרי, אני מוצאת את עצמי חושבת עליו יותר ויותר.

המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. בעולם הפיזי, הוא מגיע באירועים – כשקרוב מת, כשמגיעים לאזכרה. כל אירוע כזה מזכיר לנו את הקץ, נחרת בנו, ולפעמים מלווה אותנו זמן רב אחרי. אבל המוות לא רק שם, המושג שלו נמצא סביבנו כל הזמן. בסדרות טלוויזיה, ברומנים. בשפה היומיומית: “אני מת עליך”, “היה לי יום חרא, בא לי למות”. אנחנו חווים וכמהים למוחלטות של המוות, לקצה הברור שאין ממנו דרך חזרה.

השנה, המוות הפך למשהו אחר. למשהו ממשי יותר, מפחיד יותר. לא רק בדיווחי חדשות, אלא בבניין ליד, ברחוב הראשי בעיר. המוות הפך לעניין שבשגרה – מלחמה, פיגועים. מוות לא טבעי, של אנשים צעירים ויפים, שוב ושוב. כדי לשרוד את זה, פיתחתי אדישות. אני כותבת את זה בכאב. נהייתי אדישה. רואה את פני הנופלים בטלוויזיה ומעבירה ערוץ לחתונמי. הולכת ברחובות שפיגועים התרחשו בהם ערב קודם. פוגשת ניצולי שבעה באוקטובר, ומדברת איתם על שטויות: “שמעת מה קרה להוא?”, “מה נאכל לצהריים?”.

ובכל זאת, דווקא המוות של החבר הזה לא עוזב אותי. יותר מהמלחמה, יותר מהפיגועים. המוות הפתאומי שלו רודף אותי. הזיכרונות המעטים מתחילים להתפוגג, אבל המחשבה “איך העולם ממשיך להתקיים בלעדיו?” לא עוזבת אותי. הכרתי אנשים שמתו מסיבות טבעיות ולא טבעיות, ואני מנסה להבין למה דווקא זה כל כך מטלטל אותי עכשיו. אולי זו המקריות. להיהרג בתאונה בדרך הביתה. אולי זו סיבת המוות – משהו בלתי צפוי, לא מתוסרט.

זו אירוניה אכזרית: בזמן שבו מתים ממלחמה ומפיגועים, מוות מתאונה פתאום מרגיש פחות טבעי. החדשות מלאות דיווחים קצרים, יבשים. עוד חייל נפל. עוד נפגע בפיגוע. וכשזה קורה כל הזמן, שוכחים שאפשר למות גם אחרת – ככה, סתם, מתחת לבית. ואז פתאום… בום. 

אני נזכרת במשפטים שאומרים לנו מהילדות: “אין מה לפחד מסטטיסטיקה. יותר אנשים מתים בתאונות דרכים, ובכל זאת כולם נוהגים.” או הקלאסיקה הישראלית: “לי זה לא יקרה.” והנה, זה קורה.

מתחילת 2025 ועד ה-17 במרץ, נהרגו 80 בני אדם בתאונות דרכים. זה מספר עצום. והחברה שלנו? היא עסוקה – ובצדק – במשברים אחרים. ביטחון, פוליטיקה, כלכלה. במקביל, כל אחד מנסה להיאחז בשגרה, לשמור על שפיות. וככה, נושא תאונות הדרכים נדחק הצידה. אנחנו חוצים כבישים, נוסעים ברמזורים, ולא חושבים על הסיכוי שנמות. וטוב שכך – אם היינו מודעים לזה כל הזמן, היינו משותקים. אז הסיכוי שנמות כך נדחק לקרקעית המודעות, עד שמשהו מזעזע קורה והנושא צף. חבר שלך נהרג, ואת נזכרת. נזכרת במוות, בממשות שלו, בקרבה שלו. ובעיקר – נזכרת שלמערכת לא אכפת אם תמותי ככה. בדיווחים תופיעי כאדם אלמוני: ״צעירה נהרגה בתאונת דרכים״. אנשים יקראו את הדיווח על מותך בהודעת push וימשיכו את היום שלהם.

אני מרגישה שפה אמורה להגיע פואנטה. קריאה לפעולה, אולי – שננהג בזהירות, שנילחם בתאונות הדרכים. או תובנה פילוסופית על המוות. אבל אין לי כזו.

בשנה וחצי האחרונות, הכול כל כך קשה, כל כך מטומטם. אין נחת. אין אוויר. אני מחפשת סיבות להמשיך.

הבוקר התבוננתי בים בזריחה. הוא היה שטוח, ממש פלטה. הערפל של הימים האחרונים התפוגג והשאיר קו אופק נקי וכחול. רעש הגלים היה אחיד, רך, התמזג עם הנשימות שלי. לרגע אחד, לא חשבתי על כלום.