יותר מ-85 מיליון איש שיחקו ב-״מבוכים ודרקונים״ (Dungeons & Dragons) ב-2025. נתון מפתיע, כי מדובר במשחק שהומצא לפני יותר מ-50 שנה ומהלכו מתרחש בדמיון של המשתתפים.

גם אני שיחקתי D&D, ולא מעט. השתתפתי בחוג השכונתי בגילאי תשע עד שתיים עשרה. בחוג הייתי אני, בת, בתפקיד אלפית קשתית או ציידת (תלוי בשנה) מטילה קוביה ומחליטה על צעדים במקביל לשאר משתתפיי – עשרים או שלושים בנים בתפקידי לוחמים, טרולים ואורקים. זה הגיל בו מתעוררת המודעות למין האחר, אפקט הזרקור נדלק וכל אינטרקציה הופכת למביכה וסקרנית במקביל. אותי זה לא עניין – הייתי אלפית קשתית או ציידת, והיה עליי לעמוד במשימות שלי. באותה תקופה זכיתי למבטים עקומים מחבריי ללימודים כמעט בכל יום, נבהלתי מילדים מהמין האחר, והאחריות בלימודים הקשתה על חיי. אבל בחוג השבועי הפכתי לדמות אחרת, רחוקה, וצרות היום-יום נדחקו לשוליים.

ז’אנר הפנטזיה הפך לאחד הזרמים הפופולריים בתרבות העולמית. החל במשחקי קופסה, דרך מאנגה ואנימה, ועד ל-״משחקי הכס״. אבל הפופולריות לא עלתה ארצה, והפנטזיה הישראלית נשארה בשולי התרבות המקומית. למרות השוליות, הפנטזיה שומרת על יציבות של בנים בזכות קהל נאמן וקצת אובססיבי, שפוקד מפגשים ופסטיבלי פנטזיה שנה אחר שנה.

פסטיבל ״עולמות״ נחשב לאחד מהיכלי הקודש של הז’אנר. הפסטיבל גדול ומפורסם ביחס לאחרים, ומגיעים אליו משתתפים מכל רחבי הארץ. בשבוע שעבר, באמצע שיטוט, המזל האיר לי פנים ונקלעתי לפסטיבל. הלב התחיל לפעום מהתרגשות – בדיוק כמו פעם – לא היססתי, נכנסתי.

פנטזיה ומד״ב פרי ארצנו

בכניסה הייתה תלויה מפה גדולה מקאפה. היו עליה שורות מלבנים עם שורות של יוצרים, הוצאות וחברות שונות של מוצרי פנטזיה. 
מתחת לקאפה היה נייר A4 שהציג את לו״ז האירועים והמפגשים של היום. כמה דוגמאות מתוכו:

• סודות המדע: מהיקום אל הבית
• אז מה הקטע עם הכוכב המחומש?
• האחרונים מבין הכוכבים: משחקים חוצי מדיום וז’אנר
• הספר של ביל: היקום הוא הולוגרמה?
• מכשפות לסביות בחלל
• פטריק סטאר כוכב עליון: גבריות לפי ״בובספוג״

שפע – קווים לדמותו.

זה היה יום חם ולח. שורות הדוכנים נראו אינסופיות. היו דוכנים של ספרי קומיקס, בובות פופ, פאות של דמויות אנימה, מיניאטורות של D&D, שיקויים (״הכל עבודת יד!״ הכימאי סיפר בהתרגשות) וספרי פנטזיה ומד״ב בכל נושא שאפשר לדמיין. ניגשתי לדוכן קומיקס ישראלי. המוכר, גבר נעים בסביבות גיל ארבעים, הגיש לי קומיקס בשם ״סדרת אשכול הפיס״. כמה ציטוטים מגב הספר:

עשו לעצמכם צרבת!
כל סדרת אשכול הפיס, עכשיו בכרך אחד!
אימה באשכול הפיס – כל מה שרציתם היה לסיים את המשמרת. לקבל כרטיסים חינם לאירוע הפתיחה של הכנס ולפגוש את אורח הכבוד. הסופר הנערץ פ.פ. הרננדז. ואז הדברים התחילו להסתבך… האם תצליחו להציל את עצמכם, את שאר המבקרים בכנס ואולי גם את העולם כולו?
השיבה לאשכול הפיס – הרפתקאות חדשות בשלושה יקומים שונים! בדרך להצלת היקום שלנו תצטרכו להתמודד עם חולדות ענק שעומדות לתקוף את תל אביב. סופר שמנסה להרוג את כל הדמויות שלו ולא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. סוסי פוני תקועים בגוף של בני אדם שמחופשים לסוסי פוני, וילידים ג’ינג’ים עם שיער ארוך וכובע שמנגנים בגיטרה!

בעמדת התצוגה היה קומיקס אחר בשם ״ערן הקב״ן״. כבר פחדתי מכדי לקרוא בו.

בכל מקום התרוצצו ילדים, נערים וצעירים מכל המגדרים. חלקם לבשו חולצות עם ציורים, חלקם רק אקססוריז כמו מסכת דרקון ורובה לייזר, והיו את אלה שהלכו עד הסוף עם פאה, ז’קטים ארוכים ונעליים גבוהות. כולם היו ממש ממש שמחים. נדמה שהחום לא ממש עניין אותם, כמו גם המבטים המוזרים של האנשים שחלפו מחוץ למתחם הפסטיבל ושאלו את עצמם ״wtf קורה כאן?״ בנוסף, לא היה שום עיסוק ישיר במלחמה, בחטופים ובכל עניין ארצי דומה.
מהצד השני, הקומיקס הישראלי נוגע במציאות – אשכול הפיס וערן הקב״ן לדוגמה. האם ככה אפשר לגדול כאן? להתרחק ולהתרחק, ולדבר על המציאות במסגרת של יקומים מקבילים?

בפינה רחוקה עמד דוכן שלא הופיע במפה. היה בו תור של עשרות אנשים. על השלט היה כתוב: ״עמדת תיקון״. העמדה אוישה על ידי דוקטור (זה היה דוקטור אמיתי? אין לי מושג. הוא היה לבוש ככזה) ודארת’ ויידר. הם קיבלו רובים, חרבות ופאות ותיקנו אותם בתשומת לב. הממתינים בתור פטפטו זה עם זה, צחקו, החליפו טיפים לעיצוב פאות וחגורות נשק. אף אחד לא התלונן, צעק או ניסה לעקוף. 

היה גם את ״מתחם הקהילות״. כמה שולחנות פלסטיק עגולים עם משחקי קופסה: קטאן, מנצ’קין (הפייבוריט האישי שלי) D&D ועוד. קבוצות הגיעו, התיישבו ושיחקו. הם צחקו והתחרו אחד בשני. כשהגיע משתתף חדש הוא קיבל כיסא, כמה קלפים וטפיחה על השכם. כאן לא ישאלו אותך מאיפה אתה, מה מצבך בעולם שבחוץ או מה דעתך על המצב. אלא רק אם אתה יודע את החוקים. אבל אם לא תדע – לא בטוח שתהיה סבלנות ללמד אותך. 

הרחבה ליד מתחם הפסטיבל הייתה מלאה במשתתפי פסטיבל מחופשים. הם ישבו בחבורות, דיברו ביניהם וצחקו בקול רם – אולי הם נשארו בעולמם. הרציניים מביניהם הקימו סט צילום גרילה והצטלמו בפוזות שונות. כנראה רצו שתהיה להם מזכרת או חומר לפוסט טוב באינסטגרם. האנשים ״הרגילים״, אלא שאינם מחופשים, נועצים מבטים מופתעים-מבוהלים בדמויות הזרות. האם אלה המבטים שהמחופשים מקבלים ביום יום – כמו המבטים מהם סבלתי בילדותי? האם המחופשים מרגישים אאוטסיידרים גם עכשיו? 

כמה חבורות גלשו לשולחנות של אחד הברים. גבר שרירי יצא אליהם. הוא קרא שיסתלקו בטענה ש״אלה שולחנות של בית עסק ולקוחות צריכים לשבת בהם״. הגבר נכנס בחזרה לבר, וכעבור כמה דקות יצא וצעק שוב. הסצנה חזרה על עצמה כל כמה דקות. השעה הייתה שתיים בצהריים, והבר היה ריק. מעניין. אם הם היו לבושים כדמויות מהסדרה ההיפסטרית ״ניתוק״ או כמבלים במופע של עפרה, האם עדיין היו מעיפים אותם?

חזרתי הביתה מהורהרת. 
כוחה של תרבות הפנטזיה הוא עיסוק עמוק בערכים, בפילוסופיה וברוח – דרך עולמות רחוקים, דרך מטאפורות, דרך הומור (שלום לך אשכול הפיס). ייתכן שדווקא הכוח הזה הוא עקב האכילס שמונע ממנה להפוך למיינסטרים בישראל. אין אצלנו מקום לסאבטקסט או למטאפורות. אנחנו מתייחסים לדילמות החיים באופן ישיר – אומרים את כל האמת בפרצוף.

מהצד השני, המציאות מראה שהקהל הישראלי כמה למד״ב ופנטזיה – ההצלחה של ״מראה שחורה״ ו-״ניתוק״ מעידה על כך – אך לרוב הוא מממש את הכמיהה הזו בצורה פסיבית וצרכנית. כך נוצרת חוויה של ניכור ובדידות, לא של שייכות. זה לא מרחב בטוח לשיח שיכול לשנות כאן משהו.בפסטיבלים כמו ״עולמות״, לעומת זאת, התחושה הזו נוצרת דרך עשייה וקהילה אמיתית. עבור תחושת שייכות כזאת – רבים מאיתנו היו מוכנים לשלם, והרבה.