פייט או פלייט?
נניח שהלכתם ברחוב ופגשתם נמר. הנמר פותח את פיו, חושף שיניים מלאות בריר, מיד ברור – אתם עומדים להיות ארוחת הצהריים שלו. מזל שלרגעים כאלה אבותינו ציידו אותנו באינסטינקט הישרדותי: להילחם (fight) או לברוח (flight).
סכנות קיומיות כאלה חלפו מזמן – הרי מה הסיכוי שתפגשו נמר ברחוב? – אך התחושות הגופניות לא נעלמו. הן פשוט מצאו מטרות חדשות: מצגת לפגישת ההנהלה, סמול טוק וחרדה חברתית – בקיצור, צרות של המאה ה-21.
בגדול, אנחנו לומדים לחיות עם האינסטינקט הזה, שחוזר בכל פעם שמתעורר איום. אך הבעיה מתחילה כשהתגובה לאיום הופכת לתלות. כלומר, כשהגוף מבין שהאיום עלול לצוץ מכל מקום, ולכן הוא תמיד דרוך – במצב של להילחם או לברוח. אבל מה אם הפחד קטן? ואפילו… מביך?
בנקודה זו נפתח הספר ״נא לא לרסס״ מאת אורית זמיר. זמיר, בת 50, מספרת כיצד הפחד מג’וקים שלט בה במשך שנים. יום אחד נמאס לה, והיא בוחרת להתחיל בטיפול CBT במטרה להיפטר ממנה אחת ולתמיד. הספר מחולק לפי שלביו השונים של הטיפול.
ג’וקים, הם בכל מקום
אבל האם זו באמת חרדה לא סבירה?
חיפושבגוגל מגלה שג’וקים נמצאים בכל מקום, ואפילו הפכו לסמל תרבותי. הנה כמה דוגמאות:
- אוגי והמקקים (הם כאלה חמודים, צריך להילחם? או לברוח?)
- גרגור סמסה ב״הגלגול״ מאת קפקא (להילחם, נראה לי)
- תחפושת הג’וק של ג’וני חישגוזים (לברוח! בצרחות!!)
- ציור של ג’וק על פחית של k300 (זמיר מציינת שזה עיצוב מוצר ממש גרוע. לברוח כמובן!)
אז לא רק שזמיר רואה את הג’וקים ממלאים את התרבות – הם גם רודפים אותה ביום-יום. בגוף ראשון, דרך זרם תודעה חרדתי ובלתי פוסק, היא מספרת:
״דברים שנראים כמו ג’וק, לרגע:
גומיית שיער שחורה מגולגלת ליד הכיור באמבטיה.
עיניים בעץ של שולחן האוכל.
תמרים.
…כתם על בננה בת מספר ימים.״
הפוביה היא לא גחמה – אלא דריכות קיומית.
״אני תוהה מה החוויה של הפחד מוסיפה לחיים שלי״, זמיר כותבת, ״מה מקומו של הפחד הזה ביצירת הזהות שלי… בתפיסה שלי את עצמי כאישה עצמאית, שיכולה להתהלך לבד בעולם… אולי האישה שהפכתי להיות לא מוכנה לחרפה הזאת יותר? להפסיק לפחד מג’וקים זאת עצמאות קיצונית שאני מתקשה אפילו לדמיין״ החרדה יוצרת תלות – וכך, האיום הפיזי (למשל, ג’וק שמתנחל במקלחת) הופך לאיום זהותי. לכן התגברות עליו היא לא רק רגשית – אלא גם מהלך אידאולוגי.
בחירה בטיפול היא לא עניין מובן מאליו: זמיר מבקשת להתעמת עם האימה פנים מול פנים, על ידי הפיכתה לחלק מהיום-יום. ״הג’וק איתי בארנק כל היום״, היא מספרת, ״בסופר נפל לי הארנק בקופה והכל התפזר והקופאית הסתכלה עליי קצת מוזר אז אמרתי לה שזה של הבנים שלי. לרוב אני שוכחת שהוא שם ומכניסה את היד ומרגישה או רואה אותו… אני קופאת ונשטפת זיעה. אני חושבת שבזכות זה שהוא בארנק אני מצמצמת הוצאות.״
שפת הספר – דיווחית, פשוטה ומודעת לעצמה – יוצרת ספרות חרדתית־קומית במהותה: סוחפת, קצבית, ומצחיקה־מפחידה בעת ובעונה אחת. החיסרון היחיד? הספר רץ – ונגמר מהר מדי.
ככל שהספר התקדם, גם אני נכנסתי לדריכות.
הסתכלתי לצדדים שוב ושוב – מה זה שם, זז ליד מנורת הקריאה?זה ג’וק?
לפחד זה לנצח
העירוב הסגנוני של הספר יוצר אינטימיות חזקה עם הקורא. ככל שהסיטואציות הקומיות הולכות נערמות, מתבהר שמדובר בסבל אמיתי. למשל, בביקור במוזיאון הטבע זמיר שואלת: ״אם בולעים בטעות ביצה של תיקן האם יוכל לבקוע ממנה ג’וק ולטייל בתוך הגוף, לצאת דרך הפה או האף?״
שאלות תמוהות כאלה הן קצה הקרחון של החרדה. הרי חרדה היא רגש אינסופי – כל דבר עלול להפוך לאיום, אם רק נביט בו מספיק חזק. רגעים כאלה צצים לאורך הספר. למשל, כשזמיר נזכרת בילדותה – כשחיכתה שאמא תאסוף אותה ואת אחותה מקייטנת הקיץ: ״…הייתי מתוחה מאוד. כל יום תרחיש אימה אחר. תאונה ובה אימי מאבדת את הזיכרון ושוכחת אותנו לעד… בעוד האימה ממלאת אותי, מאיימת להתפרץ, אך תמיד נשארת כלואה וברגע שהרכבה המשפחתי הישן היה מופיע באופק, האימה נשכחה, עד ליום למחרת״.
בשלב זה, הצחוק שמלווה את הקריאה מתחלף בהנהון שקט.
פחדים בישראל 2025
חשוב להתעכב על הנקודה בכותרת. במדינה שלנו – שלא ידעה ימים רגועים, ובוודאי שלא בשנתיים האחרונות – נדמה שאין מקום לפוביה קטנה כל כך. כי מה זה ג’וק לעומת טילים? פיגועים? מחבלים דופקים בדלת הממ״ד?
זמיר מספרת: ״כשאבי היה מזכיר את הפחד שלו מנחשים, הוא היה מתגאה בכך שזהו פחד רציונלי ולגיטימי מעצם העובדה שהנחש היווה סכנת חיים ממשית ובת-קיימה. הנחשים התקשרו אצלו למדבר, לאוהלים, לחבריו החיילים. אני חושבת על החברים שלו. על המוות בטרם עת. על הגופות הנרקבות בשמש. על הפוטנציאל שלא מומש. אני חושבת על תמר, אחותי הגדולה והגיבורה, המגינה שלי בילדות, שלא פוחדת מחיות, רק מאנשים״.
בישראל של 2025, לפחדים פשוטים אין מקום. הם בתחתית היררכית הפחד. בפתח הספר כתוב: ״בשעה שספר זה יורד לדפוס יש בעזה חטופים מישראל. לא נשקוט עד שיחזרו״. כך המציאות, כדרכה, מתפרצת אל החיים הפרטיים ומזכירה את סדר העדיפויות.
אבל מה קורה לחרדה שלא מקבלת לגיטימציה?
הפחד לא יודע אם הוא ״קטן״ או שהוא ״סכנת חיים ממשית ובת-קיימה״. אם לא נותנים תוקף לחרדות היומיומיות – הן זולגות דרך חריצי האימה הקיומית, ממשיכות לפעום מתחת לפני השטח, עד שהכל מתערבב – פחדים, מסרים, קולות, ואין ממי לברוח, ואין במי להילחם.
ברור שהמלחמה מוחשית יותר מהאפשרות למות מג’וק. אבל התגובה הגופנית, הדריכות – הם זהים. ואולי זו הסיבה שפחדים כאלה נכתבים דווקא עכשיו.
נכון לשנת 2025, אין להם זכות קיום מחוץ לדפיו של ספר.
להתמודד, להתגבר
וכשזמיר סוף סוף הורגת ג’וק, רועדת מהתרגשות, היא כותבת על כך למלווה שלה בתהליך, זו משיבה לה:
״People who reach the Everest of their fantasies – no matter how valanced – always do. Write it more. To several people. To yourself״
זמיר רצתה להשתחרר מהתלות בפחד. היא רצתה עצמאות. פסגת ההר של הפוביה הקטנה נכבשה. ומה עכשיו? אם לא נהיה עוד מושקעים בפחד מהג’וק – במה כן? באיראנים? בממשלה? בדונלד טראמפ?
אולי דווקא החרדות הקטנות מגנות עלינו מפחדים שאין להם פתרון.