“מה שאני כותבת הוא חכם ממני” – סוזן סונטאג

שלום לך, בלוג. נעים מאוד. זה הפוסט הראשון בפיד המרכזי שלך, ואני מקווה שהוא יהיה מעניין ונהיר (פאדיחות אם לא). התלבטתי שוב ושוב אם להקים אותך, למה להקים, ומי בכלל יקרא. השבוע חגגתי יום הולדת 23, והחלטתי להעניק לעצמי מתנה חשובה – להשתחרר מהמבוכה וההתלבטות, ולפשוט ללכת על זה.

הקריאה והכתיבה הן הדרכים העיקריות שבהן אני מתבוננת בעולם. טקסט כתוב משלב באופן מושלם בין העולם הפיזי (תיאור של מה שאני רואה וחווה) לבין העולם הנפשי והפנימי (אופן התיאור והרפלקציה על החוויה). כשאני קוראת, אני רואה את השילוב הזה דרך עיניים של אחרים, בקצב ובעומק לבחירתי. הכתיבה היא החקירה של עולמי האישי. אני מתבוננת, מהרהרת, מנתחת, מקיאה ניסוחים על דף, עורכת קצת – ורק אז מבינה מה אני חושבת.

נכון לעכשיו, ממוצע הקריאה שלי הוא 100 ספרים בשנה (בערך שניים בשבוע), ואני כותבת 1,500–2,000 מילים ביום. מעולם לא חוויתי מחסום כתיבה או את “תסמונת הדף הלבן”, ובחודשים האחרונים הצטברו אצלי עשרות אלפי מילים, שמטרתן הייתה להפוך לספר. תכננתי אותו לעומק – היה לו שם, סדר פרקים ופורמט יפה. אחרי התכנון הראשוני והתאמה של כמה טקסטים, החלטתי לשנות כיוון. תכננתי מחדש – שם, סדר פרקים, פורמט יפה. אחרי כמה שבועות יצאתי לסבב חידודים נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד. ככל שהזמן התקדם, הסטנדרט שלי עלה, ובמקביל עלו בי חששות. “מה אם זה לא יהיה מושלם?” אמרתי לעצמי, “מה אם השקעתי כל כך והכול ילך לפח?” . כעבור כמה חודשים הבנתי שהסטנדרט הגבוה היה רק התירוץ המודע לאי-הפעולה (שהוסוותה כשכתוב מבנה אובססיבי). הסיבה האמיתית הייתה פחד – לחשוף את שאלות הזהות, הדעות והחיים שלי בפני אנשים שאינם אני.

בישראל של 2025 אנחנו קוראים יותר מתמיד, אבל לא כמו שקראנו בעבר. בשנים האחרונות גוברת השאיפה לשיח אותנטי וישיר, כזה שלא עבר סינון או עיצוב יתר, אלא משקף את הדובר כמו שהוא. רוב הקריאה שלנו מתבצעת ברשתות החברתיות – בפוסטים קצרים, מהירים, עמוסים במידע (אמיתי או פייק) ונטולי מבנה. גם בתעשיית הספרות המסורתית, שחווה קריסה, מחפשים רגש מיידי, נגיש ואישי. זה לא מקרי שספרים רבי-מכר הם או “פורנו רך”, שירת אינסטגרם וממוארים.

תרבות הבלוגים ממוקמת בדיוק באמצע של שתי הפלטפורמות: הבלוג הוא לא ספר – אין בו עריכה קפדנית, כריכה מעוצבת או תהליך הפקה ארוך. מצד שני, הוא גם לא פוסט ברשת חברתית – צריך להתאמץ קצת כדי לקרוא אותו, לפתוח עמוד ייעודי, להקדיש זמן לקריאה. הבלוג הוא יצור כלאיים מוזר: אישי, אבל לא חולף, מהיר, אבל לא לגמרי רגעי. ואולי דווקא בגלל זה הוא מצליח להחזיק בתוכו משהו נדיר – מקום למחשבה שאינה מתאיידת תוך שניות, אבל שניתן לנסח אותה במהירות.

על אף שהקולות ה”אותנטיים” מתרבים, האלגוריתמים ששולטים בשיח ברשתות מתעדפים קולות קיצוניים, רדודים ושטחיים. קודם כל בפן הפוליטי, שדובר עליו רבות, אך גם בפן האישי – על ידי שפע של משפיענים שמנסים לתת תשובות גורפות לשאלות שהן, מעצם טבען, חסרות תשובה חד-משמעית.

מה חשוב לי? איך להיות מאושר? איך לחיות נכון? איך לדעת מה כדאי ללמוד? השאלות האלה מלוות כל אדם לאורך חייו. הן אינן בעיות שניתן לפתור בפתרון טכני, אלא תהיות שמצריכות מחשבה מתמשכת, חקירה אישית, התבוננות. אלא שבמקום לעמוד מול השאלות הללו ולהתמודד עם חוסר הוודאות שהן מביאות איתן, התרבות הדיגיטלית מפתה אותנו לחשוב שיש להן פתרון מיידי: חמשת השלבים להצלחה, הדרך הבטוחה לשלווה נפשית, המפתח לזוגיות מושלמת. וכך, לא רק שהשאלות הגדולות אינן מקבלות מקום אמיתי, אלא שהן מסולקות מהשיח בשם תבניות שניתן לכמת, לשווק ולמכור. אבל השאלות האלו אינן נעלמות. הן ממשיכות ללוות אותנו, לרחף ברקע, לדרוש התייחסות. הן לא דורשות תשובות חד-משמעיות – הן דורשות להישאל שוב ושוב. ואם לא נעז לענות – יהיו מי שיענו בשבילנו, ובניגוד לצרכים האמיתיים שלנו.

אני נזכרת בספר הנפלא ״איך להיות ושאלות אחרות: מאת ארנה קזין. זו סדרת מסות אישיות סביב ההיבטים השונים של השאלה – ניחשתם נכון – “איך להיות?” ציטוט של קזין מהספר נראה לי מתאים כאן:

“איך אנחנו אמורים לדעת לבדנו כיצד לחיות ואיך להתנסות ואיך להתייחס ואיך לחשוב ולמה לקוות? אולי לאנשים דתיים יש תורה, אלוהים וטקס להדריכם… בשנות העשרה והעשרים שלי למדתי לאט ולא בקלות שרק אני יכולה לעצב לעצמי את התשובות לשאלות האלה. מה שהתוו המורים וההורים והפרסומות והטלוויזיה לא התאים למה שהתחולל בנפשי… בבגרותי, כשפגשתי את הסוגה של המסה האישית, היא פקחה את עיני, הרחיבה את עולמי, שחררה אותי (שלא לומר: הצילה ומצילה את חיי). העדות האישית של סופרות וסופרים על אודות המאמץ שלהם להבין את חייהם הראתה לי את העולם במגוון מסעיר של נקודות מבט.”

אחד הדברים היפים בקריאה הוא הרגע שבו את נתקלת בשאלה או מחשבה של מישהו אחר, ומבינה שחשבת כך כל הזמן – פשוט לא ידעת לנסח את זה באופן המדויק שזה עתה קראת. זה בדיוק הספר שרציתי לכתוב: אוסף מסות שינסח לאחרים את השאלות שאני שואלת את עצמי, מתוך תקווה להבין את עצמי דרך ההבנה של אנשים נוספים בעולם. היום אני מבינה שהספר הזה צריך להיות בלוג, והנה הפוסט הראשון שלו.

אז אולי אני לא כותבת טוב, ואולי זה יהיה מביך (כנראה). אבל אם אצליח לנסח מחשבה אחת שתפגוש מישהו בדיוק ברגע הנכון – זה כבר היה שווה. מקווה שתהנו.