הפעם הביקורת היא על רומן רומנטי. בדרך כלל אני קוראת עמוקים ו-״טובים״ יותר. אבל הטילים האיראנים קיצרו את סבלנותי והוציאו אותי מפוקוס. חיפשתי ספר קריא ופשוט, והגעתי לשבוע הספר, שם התגלה בפניי מראה מדהים: אגף ההוצאות הרומנטיות היה עמוס בקוראים מכל הסוגים, מעמיסים ספרים למזוודות ושקיות גדולו. במקביל, אגף ״הספרות האמיתית היה כמעט ריק, והתגלגל שרך שהעיד שהמקום נטוש. עברתי בסקרנות בין הדוכנים של ההוצאות הרומנטיות, ובדוכן ״הכורסה״ הוא נגלה אליי: הספר ״לא יכולה יותר״ מאת סופי קינסילה. הנה התקציר שלו:
“סשה לא יכולה יותר. היא עושה עבודה של שלושה אנשים והמיילים מצטברים בתיבת הדואר הנכנס שלה… לכן היא יוצאת לחופשת התאוששות. חמושה בכוונות טובות לשתות שייק קייל בכל בוקר, להתחבר לטבע, ולמצוא שלווה, היא נוסעת לאתר נופש על שפת הים. אבל עכשיו חורף, האתר כמעט נטוש, והיא נאלצת לחלוק את החוף עם האורח הנוסף היחיד: בחור נרגן בשם פין… השניים נאלצים לדבר – על הכול. איך שניהם הגיעו למצב של שחיקה? האם מישהו מהם יכול לזכור משהו שאהב פעם? (תשובה: גלישה!) והשאלה שהם מנסים להתעלם ממנה ללא הועיל: מה משמעות המשיכה שמתלקחת ביניהם?”
תקציר כזה? say no more. רכשתי את העותק ורצתי לקרוא בו.
זו הקלישאה שלך – או שאתה שמח לראות אותי?
פתחתי את הספר בציפייה לחטט בערימה דחוסה של קלישאות. כמובן שצדקתי. סשה היא הקרייריסטית העייפה והיפה, פין הוא הבחור החתיך עם העבר האפל, אמה של סשה שתלטנית, הפקידה של בית המלון צעירה ונאיבית וכולי וכולי. הסופרת אפילו לא טורחת לתאר את המראה שלהם – אתם כבר יודעים כיצד קלישאה נראית, ולכן גם ברור כיצד העלילה של כל דמות תתפתח: מתי נגלה שהאם רק רוצה בטובתה של סשה, איך פין נשרט לפני שהעלילה החלה, ומה הפקידה הצעירה רוצה לעשות כשתהיה גדולה (לתפור חוטיני בהזמנה אישית).
הספר כתוב בקולה של סשה, והיא מעבירה את הסצנות דרך תיאור יבש של סצנות, בשפה בהירה ופשטנית. אבל נקודת המבט הזו מתפתחת למקומות מעניינים, כשהיא מדגישה ומגחיכה רגעים מצחיקים ברומן. למשל, כשבריסטה מציע לסשה לצאת ולשכב איתו היא עונה בכנות ״הבעיה עם סקס היא שאני לא ממש מעוניינת בו כרגע. אני יכולה להבין למה אתה בעניין״ ומתחיל פיאסקו שלם: ״אני שומעת התנשפות מאחורי, מסתובבת לאחור ורואה אישה במעיל סגול נועצת בי מבט. ‘השתגעת?’ היא צועקת. ‘אני אבוא’… ‘אני אבוא!’ מצטרף לשיחה גבר נראה שעומד בתור השני. ‘אתה בי, נכון?’ הוא אומר למוכר״. כל זה קורה בתור בבית קפה. שלום לך – התקף קרינג’.
וישנה גם האובססיה לסקס. לכל הדמויות – ראשיות כמשניות, עגולות כשטוחות, צעירות כזקנות – יש חובה מוסרית לרכל על סקס. ככל שהרומן בין סשה לפין מתפתח, העלילה סוטה ממסלולה (סשה מתגברת על שחיקה) וגולשת אל מחוזות הרומן הקלאסי (סשה ופין מתאהבים ושוכבים. ושוב פעם שוכבים. ושוב פעם) הסבלנות שלי החלה להיגמר, ובחרתי לדלג על סצנות שידעתי איך הן יגמרו. דילגתי על 30% מהספר.
with that being said, עדיין אמרתי שנהניתי.
קראתי את הספר ב-soft focus, המצב התודעתי בו גופך נמצא בטראנס של הקריאה, אבל המוח מספיק מרוחק כדי לחשוב על דברים אחרים. מכיוון שמבנה העלילה היה שבלוני ואינטואיטיבי, יכולתי לרוץ בין הפרקים והדפים, להרהר או לנשום בכל הפוגה של דפדוף.
עצרתי בפסקאות שהזיזו לי משהו בבטן. כך למדתי שני דברים חדשים: הראשון, ההומור הסלפסטיקי לא כזה גרוע בעצם (סשה ליטרלי מתנגשת בקיר לבנים, ובעקבות ההתנגשות מבינה שהיא צריכה שינוי בחייה) והשני, תובנות על שחיקה עדיין מאוד מעניינות אותי (סשה מהרהרת: כשאת שחוקה, אפילו לנשום מרגיש כמו עול).
מעולם לא חוויתי קריאה כזאת: שיטוט בין דפים ופסקאות, ופחות קריאה מעמיקה, ליניארית ומחייבת. בין העמודים עלו לי רעיונות ומחשבות, ולרגעים נזכרתי שאני צריכה לעשות כביסה וספונג’ה.
למה לקרוא רומן רומנטי עכשיו?
תראו, אפשר לצקצק ולבקר את הרומנים הרומנטים, ויש בביקורות הרבה אמת. אך הצלחת הז’אנר היא לא ביטוי של שטחיות החברה שלנו או ביטוי של אובססיה פרוידיאנית למין – פרשנות כזאת מזלזלת בקהל הנאמן של הז’אנר, כפי שמיליארד סינים לא טועים – כך גם אלפי קוראות וקוראי הרומנים.
אומר רק את זה: היום-יום שלי היה בלתי נסבל ומלא בסטרס מהמלחמה, רציתי להעביר את הזמן בנעימים: קריאה קלילה, עיסוק בצרות מודרניות ״רגילות״ ודברים פשוטים. הספר הזה היה הפרטנר המושלם לכך. כשסיימתי את הספר הכל נשאר… די אותו הדבר. הוא לא שינה את עולמי ולא חשתי בהצלחה מיוחדת. אבל צחקתי, נהניתי והעברתי את הזמן בטוב. זה מספיק לכרגע.