ההכרחיות והפוקוס שדורשת הקריאה נדמים כהפך הגמור מהחופש, הבנאליה ואי-הכיוון של השוטטות. ואולי דווקא בגלל זה, תיאורי השוטטות מצאו בית חם כל כך בחוויה האינטימית של קריאת ספר – קריאה בשוטטות מייצרת כיוון, גם בתוך תנועה חסרת מטרה.

הספר ״לך״ מאת יונתן ברג (אפרסמון, 2024) מצטרף למדף ההולך ומתמלא של ספרי השוטטות. אנחנו מצטרפים ליממה בחייו של דניאל – בחור צעיר, יוצא בשאלה, עם עבר קשוח ואהבה לג’וינטים. דרך השיטוטים שלו בין אתרים מרכזיים בירושלים ובתל אביב, אנחנו נחשפים להרהוריו, לדמויות שהוא פוגש, ולתובנות שהוא – ואולי גם אנחנו – אוספים לאורך הדרך.

אי-העלילה ואורכו הקצר של הספר מחייבים את עולם הסיפור להיות מובן , והמאמץ של ברג לפשט את העלילה מורגש לכל אורכו: הוא מחלק את הסיפור לפרקים קצרים, שכל אחד מהם מכיל סצנה או שתיים; הגיבור מדבר בזרם תודעה רציף; השפה אחידה, פשוטה ומזמינה; והמרחבים המוכרים – העיר העתיקה, שוק מחנה יהודה, שדרות רוטשילד, יפו – מאפשרים לנו כקוראים להשלים את התמונה בעצמנו.

לאורך הספר דניאל פוגש דמויות ישראליות, ומכנה אותן בשמות: ירושלמים מבוגרים (אזרחי השוק העיראקי) בני ובנות שירות לאומי (הציונות) תל אביבים הייטקיסטים (עידית הדור) ובוהמיינים (משוררים עניים). ברור שהכינויים הללו נובעים מהתבוננות פסימית-אירונית של הגיבור על המציאות הישראלית, אך במהרה מתברר שהם לא רק שמות גנריים – אלא תיאור מדויק של ההתנהגות עצמה. ברג לא מנסה לפרק את הדמויות או להציג בהן מורכבות, אלא ממחזר אותן שוב ושוב, עד שהן הופכות לפלקטיות – ואפילו בנאליות. בנוסף, בעקבות הניסיון להנגיש עולה לעיתים גם תחושת פשטנות יתר. קומפוזיציית הכתיבה – שרבים ממשפטיה נפתחים ב״אני״ או בשם הדמות – יוצרת סגנון ש״מחזיק לקורא את היד״, ולא מניח לו לשוטט לבדו בסיפור.

בהמשך לאותה גישה מפשטת, הספר גולש לעיתים למחשבה שהקורא עצמו אינו חכם. במקום לאפשר לגיבור להרהר ולסיפור להתפענח באופן אורגני, כל מחשבה נחשפת מיד עם הסאבטקסט שלה. כך, למשל, אחרי תיאור של מתפללים בירושלים דניאל שואל את עצמו: ״מדוע לא בעצם? מדוע לא להפקיד הכל, אבל הכל, בידיו של אל קול יכול?״ – והקורא אומר ״וואללה, נכון, צודק״. או כשמתואר ערב ריקודים ושירה מהמסע לפולין: ״…גיליתי שהזמזום מפשיר את האיברים ומרטיב את הבטון, התחלתי לשיר, החימום גבר וקמתי לרקוד. רקדנו במעגל, רכבת ההרים שבה לנסוע בתוכנו וגירשה את האפור הקשה והקר שהקפיא אותנו כל היום״ – אה, נכון, צודק, והמטאפורה של הרכבת בפולין לא חדשנית במיוחד. 

למרות חולשותיו, הספר כולל כמה תיאורים מעניינים ומעוררי מחשבה על המציאות הישראלית, למשל, כשדניאל עומד באמצע הרחוב בירושלים: ״שוב אני נותן לעסקי הבריות להפיל את רוחי. לא רוצים שמש? לא צריך. אבל אני דווקא אעמוד לי פה במרכז רחוב החוצה את השוק…״
המונולוג, שמתחיל במחווה פיוטית של התמסרות לשמש, מתפתח לביקורת חדה, משעשעת וכואבת על התרבות הישראלית:
״… בום, בום, בכוונה נתקעות בי הבריות ומפריעות לפוטוסינתזה. אם יש דבר שעליכם ועליכן לדעת, אם כי אתם כבר יודעים את זה עד העצם, זה שהספורט הלאומי אצלנו בארץ חמדת אבות הוא להרוס לאחרים את הכיף… כולם פה הולכים עם מדליית זהב בענף הזה…״

״בקיוטו אני / ועדיין מתגעגע / לקיוטו״ כותב באשו בהייקו המפורסם – ותחושת הקריאה בספר זהה: נוסטלגיה אל ההווה, אל המרחב שבו הקורא נמצא. תענוג לקרוא ספר שנוגע בהווה, ביום-יום, ולהזדהות עם כל סצנה ומקום, כאילו השוטטות של דניאל היא גם השוטטות שלנו, ודרכו אנחנו משוטטים בזכרונות יפים.

לסיכום, הספר הוא מלווה נהדר לשוטטות והתבוננות, אך כל מי שמחפש יצירה עמוקה ומורכבת – עלול להתאכזב.