מדף הוא מראה
מדפי התצוגה בחנויות הספרים הם דרך מעולה להבין את השיח הציבורי. ספרים אינם פוסטים: הם עוברים סינון, עריכה והוצאה לאור, ומופצים ללא אלגוריתמים (למעט תעדוף של רשתות הספרים) וללא לייקים. אפשר להאמין שאם ספר הגיע למדף בחנות – יש כמות גדולה של אנשים שעומדים מאחורי האמירה והמשמעות שלו.
הצריכה של הספר אישית – רוב האנשים קונים לבד וקוראים לבד. החוויה האישית מנתקת את האדם מהציפיות של הסביבה שלו, ועוזרת לו לחשוף את טעמו האמיתי – מה הוא באמת רוצה לצרוך. כתוצאה מכך, טבלאות רבי־המכר מראות מה הקוראים באמת רוצים. לא רק כקוראים – אלא גם כבני אדם.
(נכון, יש ירידה כללית בצריכת ספרים – אבל כשספר מגיע לסטטוס של רב מכר, אנחנו יכולים להניח שמאחוריו עומד רצון עמוק לקרוא ולהתחבר, כזה שהצליח לחדור למיינסטרים)
בשנים האחרונות אנשים קוראים יותר ויותר ספרי זיכרונות (ממוארים): רומנים שבהם הסופר מתאר בגוף ראשון את זכרונותיו. בזמני משבר אנשים נוטים להתכנס לעצמם ולהתעסק במה שקרוב ואישי – הבית, הזכרונות, הספרים. לכן, המלחמה האיצה את התפוצה של הז’אנר בארץ. נדמה שכל מי שמפורסם כתב ספר זיכרונות: חוה אלברשטיין, לינוי אשרם, דובי פרנסס ועוד. לאחרונה מתפרסמים אפילו יומנים ותמלולים של שיחות.
השיח הופך לאישי, אותנטי וישיר. דרך הממואר והיומן אנחנו מחטטים עם הסופר בזיכרונותיו. ככל שהקול יותר אישי, אותנטי וישיר – כך הספר מוכר יותר עותקים. הז’אנר האישי תופס מקום בשיח הציבורי, ומחליף נרטיבים קולקטיביים ביומנים, תמלולים וזכרונות אינטימיים.
מסתמן שהפנייה ההמונית לזיכרונות אישיים היא לא רק טרנד, אלא תגובה עמוקה למשהו אחר שמתחולל – שינוי באופן שבו אנחנו חווים את העולם ואת עצמנו.
אני, את והמדינה
בעיניי, החיים האישיים בנויים משלושה מעגלים של ציפייה והתרחשות:
- העצמי – מה שאני מצפה מעצמי, ומה שקורה בפועל כשאני פועלת בחיי.
- הסביבה הקרובה – מה שמצופה ממני מצד המשפחה, החברים והקהילה; וגם מה שמתרחש אצלם ואיך זה משפיע עליי.
- החברה – מה שנדרש ממני כאזרחית, ומה שמתרחש בעולם – פוליטיקה, כלכלה, מלחמה.
שלושת המעגלים האלו תמיד קיימים, אבל לא תמיד מורגשים באותה עוצמה. במצבים ״רגילים״ אפשר להתרכז באישי או בקרוב, ולהתייחס לציבורי כרעש רקע. אבל בזמן משבר – כמו עכשיו – המעגל הציבורי חודר פנימה ודורש התייחסות.
בתוך המציאות הזו קשה לשמור על הפנטזיה של הגשמה עצמית ״טהורה״ ומנותקת. השיח של המאה ה-21 – ״תהיי את״, תגשימי את עצמך״, ״תחיי את האמת שלך״ – מתנגש חזיתית עם תחושת החיכוך הציבורית. התמונה הגדולה היא משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו – אם תתעלם זה לא ייעלם, אלא יבוא וינשוך אותך בתחת.
בין הממואר לממואר המודע
איך הספרים ומעגלי ההשפעה מתחברים?
שני ספרים עכשוויים ממחישים את המתח בין הכתיבה האישית לאחריות הציבורית:
- ״יש לך הכל״ מאת דפנה לוסטיג – ממואר שבו הסופרת חוזרת לזיכרונותיה ומשרטטת תמונה אינטימית של ילדותה והתבגרותה. מלחמה וצבא הם זיכרון רחוק, כמעט לא קיימים. אין עיסוק בהיסטוריה הלאומית של התקופה שבה היא כותבת. הספר מבטא את השיח של ההגשמה האישית הנקייה – כתיבה שנשארת בתוך העצמי, מתוך רצון להאיר את החוויה האישית ללא הסחות.
- ״התמונה הקטנה״ מאת דרור משעני – יומן אישי וחשוף שמתאר את ההתמודדות של הסופר עם המלחמה בזמן אמת. ככל שהכתיבה נמשכת, העיסוק בעצמי נפתח אל החוץ: הסביבה, החדשות, תחושת החרדה הקולקטיבית. הספר מגלם את המעבר מהפרטי לציבורי – לא מתוך ויתור על האישי, אלא מתוך הבנה שאין דרך אחרת לכתוב את עצמך מבלי לכתוב גם את הזמן שבו אתה חי.
שני הספרים משקפים את קצות הסקאלה: זה שבוחר להיאחז באזור הבטוח של הזיכרון, וזה שנענה לדרישה של התקופה – לכתוב מתוך עצמך, אבל גם עלינו.
אז מה השלב הבא – האם אנחנו מוכנים לכתוב מנקודת מבט חדשה, כזו שמערערת על המבנה שלהם בחיינו? only time will tell
בינתיים, אם הקוראים רוצים קול אישי, והמציאות דורשת אחריות ציבורית – הכתיבה צריכה להפסיק להפריד ביניהם. צריך למצוא דרך חדשה לזגזג בין הנתיב האישי לציבורי בצורה בריאה ובטוחה. לנסח ז’אנר חדש: כתיבה אינטימית עם מודעות אזרחית. לא רק ממואר, אלא ממואר מודע.