אם אתם בחרדה כרגע, הסיבה לכך ממש ברורה: גושי מתכת ונפץ עצומים, נבנים ונורים ב-1,500 קילומטר מכאן, טסים את כל הדרך, ובום! 
אם יש לנו מזל – הם נוחתים בשכונה ליד. אם אין – הם נוחתים בחצר האחורית.
אנחנו חיים את הרולטה ההזויה הזאת כבר כמה שבועות. פיזית, אנחנו מתגוננים בפניה במקלטים ובממ״דים, ונפשית…? 

הגופה של ״ביחד ננצח״ עוד לא התקררה, והנה – היא נשלפה מהקבר ושבה להיטחן במהדורות של חדשות 12, כתבות בידיעות אחרונות ובסושיאל של ישראל בידור. 

סיפרו ששם המבצע הוא ״עם כלביא״, וכדי להצדיק אותו עלינו להיות עם חזק, מאוחד, חבורה של אריות (ולא כלבים, כפי שקראו רבים, וגם אני!) 

באשר לי, אני נאחזת בשגרה ובתוכניות הריאלטי שלי, ומתאמצת שלא לשפוט את עצמי על כך. 

מי שמעדיף להמשיך בשגרה אישית, משתף במימז לא אקטואליים, או צופה בתוכנית ריאליטי – סופג תגובות כמו ״אין לך בושה?! אתה מעז לראות האח הגדול בזמן… שאנחנו מפציצים בפורדו?!״

לכן. בבקשה, הקלו גם על עצמכם: אל תתכננו רחוק מדי, אל תתעקשו לצאת מהבית, ואם אתם רוצים – צפו באח הגדול. 

ואם אין לכם כוח לקריאה, הכל ממש בסדר. אם כן יש לכם – חפשו ספרים קצרים וברורים, שיושבים טוב ביד, והקריאה בהם מקרקעת ומרגיעה. 

התחילו בספר המסות ״איך להיות ושאלות אחרות״ מאת ארנה קזין, שיצא ב-2021.

זהו אוסף של 12 תשובות אישיות – שיחות שכותבת הסופרת עם עצמה – לשאלות כמו איך לנשום? איך לאהוב את הגוף שלי? איך להתאבל? איך להתבגר? איך להיות בת זוג? ועוד ועוד. 
המסות כתובות בגוף ראשון, בשפה יומיומית, בטון אמביוולנטי  וסקרן – אך כזה שמסרב להיות פוליטי. 

״המשיכי למצוא דרכים משלך להבין מה קורה, מה את אמורה לעשות, איך את אמורה להיות״, קזין כותבת לעצמה, ״כי את יודעת, חבל שאף אחד לא אמר לך את זה עד היום: זה הדבר היחיד שאת יכולה לעשות. לחפש בעצמך את התשובות לשאלה: איך להיות?״

איך להיות זרה?

״ידעתי פעם… שחיוני להרגיש כל העת את הפער בין העולם שבעיני רוחי לעולם שסביבי״, קזין כותבת, ״חשוב להרגיש את הזרות – של המשוטטת, של המתבוננת, של המבקרת, של הכותבת. כי רק כך אפשר לשאול שאלות״. מדוע לשאול שאלות? כי ״רק כך אפשר לשמור על קווי המתאר שלי שלא ייטשטשו״.

במהלך הקריאה, פתאום הבנתי: אני לא רוצה למות. 
לא רק מוות פיזי – בכל זאת, טילים איראנים – אבל גם לא מוות רוחני. אני נאחזת בשגרה שלי כדי לשמור על גבולותיי, לא להיות מדוזה – רכיכה, נכנעת לזרם, גם אם הוא שוטף אותה לחוף – בתוך הזרם של המיינסטרים. 

איך להפוך את הזרות לחברה?

במסה אחרת בשם ״איך להיות ילדה״ קזין פונה לנערה שהייתה, ״כשאת עוברת ליד מראה ועושה הכל לא לפגוש בה את בבואתך – זה טוב. הסיטי מבט. זה משרת את מה שאת צריכה: מיקוד. בלי הסחות דעת״ היא כותבת, ״הגוף שלך הוא לא פה ולא שם, אין לך למי להשוות. את לא כמו הבנות ולא כמו הבנים. את מנסה להסתיר את הגוף בחולצות גדולות, במכנסיים רחבים… זה רעיון ממש טוב. המשיכי. גם הגרביים העבים, הלבנים, בסנדלים תנ״כיים, הם פתרון טוב בימי החורף בשכונה הבורגנית ברמת גן. שלא ידאיג אותך איך שזה נראה״. וההתבוננות החומלת בעבר, שוזרת חוטים של תובנות הנמתחים אל מסות אחרות, וכך מעצבת אדם שלם ומחובר לעצמו: ״היבט אחד של תבגרות והזדקנות הוא האפשרות והצורך להכיר את עצמך טוב יותר. צעד ראשון: הביטי במראה. אני לא יפה. זו הכרה משחררת באופן עמוק״. 

היא מצטטת את הפסיכולוגית אסתר פרל, אשר מאמינה שהתרופה למוות היא לא הישרדות, אלא אירוטיקה. ״העניין בדרך החיים האירוטית הוא לא בהכרח לעשות אהבה וסקס״, היא מסבירה, ״והוא לא ‘לעשות את זה’, לתפקד, להוציא אל הפועל, בסגנון תרבות העסקים, ההישג או השורה התחתונה. העניין הוא לחגוג את הדמיון, את הכמיהה, את ההתנסות היצירתית״.

איך, בכל זאת, לחגוג את החיים?

רוב המסות בספר מתארות ניסיון להתגבר – על דימוי גוף, חרדה חברתית, הומופוביה מופנמת.  אך אם ההתגברות משתמשת במושגים של העולם ממנו ברחה – האם היא באמת התגברה עליהם? ובמילותיו של קפקא: ״החיה חוטפת את השוט מידי האדון ומלקה עצמה כדי שתעשה אדון, בלי לדעת כי המדובר בדמיון-תעתועי שנולד מקשר חדש ברצועת השוט של האדון״ (מתוך ״מחברות האוקטבו״) 

אבל אולי, בזמן כמו עכשיו – כשחשוב מאוד לשרוד – כדאי להשלים עם קיומו של האדון. 

אני כותבת את הטקסט הזה מהמקלט, לצלילי יירוטים ופיהוקים של השכן הזקן שלי. הימים והלילות התחברו, הפכו ללופ ארוך של ייאוש וחרדה. בתוך כל זה, אני כבר לא בטוחה אם זה זמן טוב לכתוב על ספרים. האם יש דברים חשובים יותר לעסוק בהם כרגע?

כן, בהחלט, יש דברים חשובים יותר: שנתיים של מלחמה, שבר חברתי, חזיתות מדממות – צריך לדבר על הדברים האלו כדי לפתור את האתגרים שהם מציבים לפנינו. אני בטוחה שיש פתרון, ושהחברה הישראלית תגיע אליו. 

אני גוללת באינסטגרם ורואה מסעדות שמתעקשות להיפתח, קווי סיוע למי שביתו נהרס, צעירים שמצלצלים עם קשישים בודדים, עקרות בית מבשלות למפונים. בכל יום אחר, האנשים האלה היו מפרסמים תכנים פרטיים כמו הצלחות מקצועיות, טיסות לחופשה או תמונות של הילדים. הם לא עושים זאת, הם מעדיפים להתאים את עצמם לתדר המשתנה של החברה הישראלית. 
מה יקרה אם נתנתק מהתדר? נאבד אותו, לא נוכל להתחבר אליו מחדש.

אבל מה יהיה כשהקולקטיביזם יפורק – ונישאר חבורת אינדיבידואלים, אמורים לקיים שגרה בעולם?

נכון לעכשיו – כשאני יושבת במקלט וכותבת – אני מוצאת שהתנאי לשיקום התדר הישראלי הוא התכנסות והתמקדות באירוטיקה. 
התכנסות: לבחור את סדר היום שלנו, את מה שאנחנו רוצים ולא רוצים את השפה שבה ננחם את עצמנו.
ארוטיקה: לא המעשה עצמו, אלא היכולת לדמיין, להרגיש את העולם, לשתף מסקנות – עם מישהו, מישהי, או פשוט עם עצמנו. אולי כך נוכל לחגוג מחדש את האינבדבואלים שבתוכנו, ולבנות יחד אירוטיקה חברתית חדשה. 

אני מכירה את עצמי דרך הספרים, וכשאני כותבת עליהם – אני חוגגת ומשתפת את ההכרה הזאת. כיצד אתם מכירים את עצמכם? כיצד אתם מבררים איך להיות בעולם?